איזה רעיון מוזר היה לנשיא ריבלין להזמין את מנהיגי אירופה ליד ושם כדי לגנות את תחיית האנטישמיות, בפרט באירופה. על אף חשיבותו הפוליטית, המהלך הזה משקף עד כמה הישראלים משלים את עצמם ביחס ליבשת הישנה. המחשבה כי יש לרענן את זיכרון השואה כדי להילחם באנטישמיות העכשווית היא חסרת תוחלת: הלוא ישראל עצמה מואשמת בכך שהפכה את השואה וזכרה לכלי להשגת מטרותיה, בשעה שאנטי־ציונים מסיטים את "הלקח" לצורכי המאבק הפלשתיני, תוך הקבלה בין השואה לנכבה.
זו שגיאה אסטרטגית לראות באנטישמיות בת זמננו המשך לזו של שנות ה־30. נכון, היא עדיין מתקיימת בימין הקיצוני הקלאסי, אך היא פורחת בעיקר כאנטי־ציונות בחוגים המוסלמיים ובקרב השמאל הקיצוני הפוסט־קולוניאלי. הבעיה העמוקה היא הפיכת "לקחי השואה" לבסיס המוסרי למאבק באנטישמיות. זו הנמקה קורבנית ולא פוליטית: מציגים לראווה את הסבל היהודי כדי לקרוא לקץ השנאה, במקום להעמיד מול האנטישמיות החדשה, האנטי־ציונות, את מעמדה הריבוני של ישראל. כשההצדקה לקיומה של ישראל מבוססת על הזיכרון הקורבני, אירופה יכולה לראות בה סוג של מאהל הומניטרי ליהודים, ופחות מדינה ריבונית. כפועל יוצא, ישראל אינה רשאית, בעיני אירופה, לממש את זכותה הלגיטימית להגנה עצמית. מרגע שהחייל הישראלי איננו עוד הניצול של מחנות ההשמדה בפיג'מה מפוספסת, הוא נעשה מפלצתי בעיני האירופאים.
ההכרה האירופית בישראל מתבססת אפוא על רגשי אשמה כלפי היהודים - ובמשתמע - כלפי הפלשתינים. אירופה מעלימה עין מהאנטישמיות הערבית־מוסלמית, שהיא המקור העיקרי של האנטישמיות העכשווית, מתוך אמונה שהעולם הערבי אינו אחראי לשואה, ואילו אירופה קיפחה את הפלשתינים כאשר תרמה להקמת המדינה היהודית. מה יותר טבעי עבור חלק ממשתתפי האירוע ביד ושם, מלהמשיך מייד לאחריו לביקור ברמאללה? ההסתמכות על השואה בהקשר זה, פירושה לחזק עוד יותר את המיתוסים של האנטישמיות החדשה - נכבה, כיבוש, חטא קדמון.
ישראל משלמת כאן את מחירו של כשל אסטרטגי יסודי במישור הסמלי, כשל הנובע מההסתרה ומההכחשה של חיסולן של 11 קהילות יהודיות שחיו בעולם המוסלמי, ששני שלישים מבניהן הפכו לישראלים ואף מהווים את רובם המכריע של הישראלים. מלחמתו של העולם הערבי בישראל היא מלחמה נגד אלה שגורשו, סבלו מאלימות ונעשקו בידי ארצות ערב תחת השפעת הלאומנות והאסלאמיזם.
זו הזירה שהנשיא ריבלין היה צריך להזמין אליה את מנהיגי אירופה. אך היכן זה יכול היה להתקיים? האם קיים מוזיאון דוגמת יד ושם המנציח את הזיכרון הזה ומעגן את מדינת ישראל בסביבה ובהיסטוריה של המזרח התיכון? ישראל לא יכולה להשיב להאשמות הקיומיות נגדה על ידי הצטדקות תמידית והצגתה לראווה של הקורבנות. אין צורך באירופה. הישראלים חייבים לשוב ולמצוא בתוכם את כוח השכנוע הפנימי ואת ודאות הריבונות; ריבונות היסטורית ופוליטית, לא קורבנית, כדי להילחם באויביה.
שמואל טריגנו הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת פריז־נאנטר; ספרו "המדינה היהודית, מעבר לנורמליות" יצא לאחרונה בהוצאת כרמל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו