מה באמת משתקף ממדד הדמוקרטיה?

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם לאחרונה את הסקר השנתי שלו, מדד הדמוקרטיה 2019. לדברי עורכיו, המדד ״בוחן מדי שנה מגמות בחברה הישראלית בשאלות כבדות משקל הקשורות להגשמת הערכים והיעדים הדמוקרטיים ולתפקוד מערכות השלטון״, ונועד לתרום ״לדיון הציבורי על מצב הדמוקרטיה בישראל״. 

מקום של כבוד מוקדש בסקר לבחינת מידת התמיכה במוסדותינו הציבוריים. על פי מדד 2019, בית המשפט העליון נמצא במקום השלישי עם 54.8 אחוזי תמיכה (אחרי צה״ל והנשיא) ומוביל בפער ניכר על הממשלה (29.6%), הכנסת (28.8%) והמפלגות הפוליטיות (14.8% בלבד). בהודעה לעיתונות ציינו במכון הישראלי לדמוקרטיה, כי המתקפות על גורמי מוסדות אכיפת החוק ועל ביהמ"ש העליון כמעט שלא השפיעו על עמדות הציבור ביחס לשנה שעברה. 

כידוע לכל, סקרים הם דבר מורכב והם פתוחים לטעויות דגימה, מניפולציות ואף להטעיות מכוונות. לכן נהוג לומר כי סקרים יכולים להוכיח הכל, ולעיתים גם את האמת. יתרה מזאת, לעיתים סקרים יוצרים הטיה ומתמרנים את הציבור לעמדות מסוימות. סקרים לגבי מידת האמון בבית המשפט העליון - כמו מדד הדמוקרטיה - הם בעייתיים שבעתיים. 

הדיון על אמון הציבור בבית המשפט העליון הוא חדש יחסית - עניין של העשורים האחרונים. שופט אמור לפסוק על פי החוק ועל פי צו מצפונו, לא לפי זרמי אופנה. מקור כוחו של השופט הוא החוק, ועליו להפעילו באופן עצמאי ובלתי תלוי בדעת הקהל. לשם כך אנו ממנים שופטים לכהונה עד לגיל פרישה. דווקא הרשויות המחוקקת והמבצעת, העומדות לבחירה מעת לעת, נזקקות לאמון הציבור. לא בכדי אמר השופט חיים כהן כי דיבורים על אמון הציבור בבית המשפט הם תורת שווא ונטע זר. 

אולם גישתו של השופט כהן נסוגה מפני גישתו של הנשיא ברק, מגדולי הדוגלים באמון הציבור: ״לביצוע תפקידנו השיפוטי - אנו זקוקים לאמון הציבור כולו. אין לנו לא חרב, ולא ארנק, אוגדות אינן עומדות מאחורינו. מה שיש לנו הוא אמון הציבור כולו בעצמאות שלנו, באובייקטיביות שלנו... ובניטרליות שלנו". ברק לא המציא דבר; מדובר ביבוא אמריקני משופט העליון פרנקפורטר שכתב דברים דומים בשנות ה־60. 

וכאן הופכים הדברים למעניינים. הנסיבות המשפטיות שבהן נאמרו הדברים דומות להפליא. בארה״ב של תחילת שנות ה־60 ובישראל של אמצע שנות ה־90 פעלו בתי משפט עליונים אקטיביסטים, שהעצימו, הרחיבו והעמיקו את מעורבותם בחברה ובפוליטיקה. הדיבורים על אמון הציבור נועדו לשמש מקור לגיטימציה לכוחות החדשניים שבהם הצטיידו השופטים מול הפוליטיקאים. 

באותן תקופות ממש, ובאופן בלתי מקרי לחלוטין, מתחילים גופים וארגונים שונים לבצע סקרים מדעיים, קבועים ושיטתיים על בתי המשפט העליונים של ארה״ב וישראל. סקרים אלה קורמים בשר, עור וגידים על המושג הערטילאי ובלתי מוחשי של ״אמון הציבור בבית המשפט״. 

בתחילת הדרך הסקרים לא אכזבו את חסידי האקטיביזם השיפוטי. אולם ככל שהאקטיביזם השיפוטי מתגבר ומעורבותו של בית המשפט בפוליטיקה נתפסת כנוטה לטובת אחד הצדדים, ניתן לזהות ירידה עקבית במידת האמון. בישראל, מ־78 אחוזי אמון בשיא ועד לשפל הנוכחי של 55 אחוזים במדד הדמוקרטיה. 

אבל מידת האמון הכללי אינה הנתון החשוב באמת. תוצאות מדד הדמוקרטיה הן הרבה יותר חד־משמעיות כאשר בודקים את מידת האמון בהתאם להתפלגות פוליטית: השמאל רוכש אמון רב לבית המשפט העליון (78%). לימין אמון מועט (30%), ומדובר בירידה של 21 אחוזים מהמדד של 2015. יתרה מזו, 78 אחוזים ממצביעי הימין מאמינים כי החלטות השופטים מושפעות מעמדותיהם הפוליטיות. אלה ממצאים מעציבים, ובוודאי כאלה שמעמידים בספק את הטענה של המכון הישראלי לדמוקרטיה כי לא חל שינוי בעמדות הציבור. 

עם זאת, חשוב להדגיש כי הבעיה היא לא השקיעה באמון הציבור בבית המשפט, אלא האקטיביזם השיפוטי המחפש אחר מקור לגיטימציה חלופי - במקום לשון החוק. 

ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ופילוסופיה של השפיטה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו