על היועמ"ש להסביר את הסטנדרט הכפול

פרסום תמלילי החקירות של איתן כבל, שקידם לכאורה את חוק "ישראל היום" בתמורה לסיקור חיובי ב"ידיעות אחרונות", מפנה שוב את תשומת הלב הציבורית לטענות על אכיפה סלקטיבית. היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות מעולם לא הסבירו מדוע החליטו להעמיד לדין (בכפוף לשימוע) את בנימין נתניהו ונוני מוזס, אך לא את איתן כבל, באותה פרשה ממש.

בכירי הפרקליטות דוחים את הטענות בדבר אכיפה סלקטיבית, וטוענים כי כל חשוד וחשד נבחנים לגופם. לגישת הפרקליטות, הוכחת טענה לאכיפה סלקטיבית מצריכה השוואה של תפוחים לתפוחים: האם לא העמידו לדין אחרים באותה עבירה ממש. על פי רוב, טענות אלו נכונות, אבל במקרה הנוכחי יש בהן מידה לא מבוטלת של היתממות. יתרה מזאת, חשוב להדגיש כי גישת הפרקליטות אינה מחויבת דוקטרינרית, וטענה לאכיפה סלקטיבית יכולה לעלות כאשר מדיניות הפרקליטות חשודה במוטיבציה פוליטית ובסטנדרטים כפולים.

נסביר. אכיפה סלקטיבית (המכונה גם אכיפה בררנית) מתרחשת כאשר פקידי ממשל - שוטרים, פרקליטים ורגולטורים - מנצלים לרעה את שיקול הדעת המוענק להם באכיפת החוק. בעולם מושלם, כל הפרה של החוק ואף חריגה קלה מהוראותיו, היתה נחקרת, נתבעת ונענשת בהתאם לקבוע בחוק. אבל במציאות לא ניתן להשיג אכיפה מלאה ומושלמת, ולא בטוח שהיא משתלמת, לאור המחירים הכרוכים בה במונחים של חירויות וזכויות הפרט.

קחו לדוגמה מצב שבו שני שוטרים מופקדים על אכיפת חוקי התנועה בכביש מהיר וסואן. יהיה זה בלתי סביר מצידם לנסות לתת דו"חות על חריגות קטנות מחוקי התנועה, שספק אם כלל אירעו, גם כאשר הדבר כרוך במחיר של סיכון חיי אדם. במצבים מעין אלה, אכיפה מלאה של החוק הפלילי אינה פרקטית, כדאית או צודקת.

הדבר נכון גם לגבי הפעלת שיקול דעת התביעה בהעמדה לדין. במערכת המשפט הישראלית, ליועמ"ש ולפרקליטות נתונה סמכות רחבה להחליט את מי להעמיד לדין ובגין אילו עבירות. החל משנות ה־80, כפי שהצביע פרופ׳ דניאל פרידמן, ניתן גם לזהות מעורבות גוברת של הפרקליטות בפוליטיקה הישראלית ומשטורה בהתאם לאמות מידה שאותן הפרקליטות תופסת כראויות. לעיתים קרובות נשמעות בימין טרוניות בדבר האופי האנטי־דמוקרטי של מגמה זו, המציבה את הפרקליטות ובתי המשפט מעל להליך הפוליטי.

על כל פנים, גם אלו התומכים במגמה זו יסכימו כי יש להפעיל את ״סמכויות העל״ של הפרקליטות ללא משוא פנים, ומשיקולים ענייניים. חוסר היכולת לאכוף באופן מלא את החוק הפלילי, אינו מכשיר אכיפה סלקטיבית ונקיטת אמת מידה של איפה ואיפה. בשורה של מקרים עמדו בתי המשפט בישראל על הצורך בהפעלה שוויונית ואחידה של כוח התביעה, והסבירו כי אכיפה סלקטיבית יוצרת תחושה של חוסר שוויון, הפוגעת בכוחות המאחדים את החברה. הפעלה ראויה של הדין הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה, ועל האמונה כי הן מקבלות את החלטותיהן מתוך שוויון וללא הטיה פוליטית.

החששות מפני מדיניות אכיפה מוטה פוליטית של הפרקליטות בתיקי נתניהו מתעצמים לאור ההיסטוריה של הפרקליטות באכיפה סלקטיבית כנגד הימין ופעיליו, שאף תועדה בפסקי דין בערכאות נמוכות בתקופת ההתנתקות ולאחריה. העובדה כי הפרקליטות החליטה להעמיד לדין את נתניהו, אך לא את כבל, בגין קבלת שוחד בשל סיקור תקשורתי חיובי, למרות האופי התקדימי של האישום, מדאיגה. הדין מחייב, שתקדימים בפלילים יצפו פני עתיד (אין עונשין אלא אם מזהירין) וכי כאשר הם נאכפים, הרי שהדבר ייעשה באופן שוויוני ואחיד לרוחב הזירה הפוליטית. היועמ"ש נדרש לתת הסבר מלא ומפורש להבחנה זו.

ד"ר שוקי שגב הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה, מומחה למשפט חוקתי ולפילוסופיה של השפיטה