אל תכפו על איש את החילוניות שלכם

כמה סימבולי סוד הפרגוד בהופעת הזֶמֶר בעפולה. זו מזמן חצתה את גבולותיה הגיאוגרפיים של העיר וגבולות ההפרדה בין גברים לנשים.

האילוסטרציה של המחיצה היא מטאפורה לחוויית חציצה עמוקה הרבה יותר. מלכתחילה עולה ממנה ההתנגשות בין זכות הרוב לתרבות, המתבטאת בצורך לשמור על המרחב התרבותי המשותף המונוליתי, לבין זכות המיעוט לתרבות, הבאה בצורך של המיעוט לקיים את נהגיו שלו באופן ייחודי. מרחב המיוסד על התפיסה כי נהגיו של הרוב השלט הם המשותפים לרוב החברה, ולכן רק הם זכאים לנוכחות בספֵרה הציבורית, ורק הם ראויים להישמר בה, מבחין בנוהגי המיעוט כיוצאי דופן, שיש להגבילם או להדירם.

מרחב ציבורי המאפשר גם ביצועים הטרוגניים, מאפשר לחוש את טעמם של גינונים מתבדלים גם בלי לחוש כי אלו מאיימים על קיומו, אלא להפך, להפנימם כחלק מהאתוס המרחבי. ההפרדה המגדרית, בדיוק כמו החיג'אב, נתפסת כאיזשהו סממן דמוני מאיים. תלישתו של היבט זה מעולם שלם ומורכב של מרקם חיים, היסטוריה, ערכים, תרבות - היא רדוקציה פשטנית חסרת רגישות במקרה הטוב. הונו התרבותי והאמנותי של האדם נרכש בתהליך מורכב במשך חיים שלמים, הוא הזהות שלו והמשמעות שלו.

אם המרחב הציבורי לא יאפשר לפלח הדתי הופעות מופרדות, הוא למעשה גוזר עליו לא ליטול חלק בהופעות כלל. גברים ונשים כאחד. המתנגדים להפרדה טוענים כי היא סמל לדיכוי ואף אמצעי למימושו. ההפרדה, לטענתם, מנציחה הגמוניה משעבדת ודכאנית, שהנשים עצמן כבר הפנימו. האומנם חשות הנשים המופרדות "מושפלות", "משל היו טמאות"? מדוע עלינו לחשוב עבורן או לחשוש כי הן עצמן אינן יודעות או מודעות לכך שהן חיות במאה ה־21? האם ייתכן, רק ייתכן, כי גם נשים חרדיות חיות מתוך מוטיב בחירה בחייהן. מקבלות עליהן את ההפרדה כאמצעי להבעת אמונתן הדתית, כסמל לבידול מקבוצת הרוב, כהצהרה נגד המודרניזציה המחולנת ערכיה וסמליה - ממש כפי שנשים מודרניות בוחרות "לשפץ" את פניהן וגופן, מבלי לחוש שהן משועבדות תחת איזשהו גל אימפריאליזם מערבי.

הייתכן שקיימת מידה של חירות בקרב נשים חרדיות, כשם שתיתכן מידה של שעבוד בקרב נשים חילוניות? החלנת המרחב וערכיו לא בטוח כלל שהיא גורמת לאי הדרת נשים, אבל לבטח עלולה ליצור הדרה גמורה ולגרום לאוכלוסיות מיעוט שלמות ורבות לחוש מושְׁתָּקוֹת וּמשׁוּתָּקוֹת. המרחב המערבי ההגמוני מבקש כביכול לקיים ערכי שוויון בשם איזושהי נאורות איגנורנטית, כשלמעשה גורם עוול לאוכלוסייה לא מעטה, שכל בקשתה היתה לתרבות. להפקת הנאה משפה שהיא ביטוי לרוח התחדשות. רוח שיש לטפחהּ. השאלה אינה נוגעת רק למרקם רב־תרבותי ולפלורליזם אלא להומניזם על כל היבטיו.

ערב בחירות, במקום לדבר פוליטיקה אפשר לדבר הומניסטיקה. כיסויי ראש, הפרדות מגדריות, נהגים ייחודיים וכד' - אף פעם לא היו, ולא יהיו, חלק ממצע ערכי משותף. תחת זאת סובלנות וכבוד אולי עשויים להיות. אם המרחב הציבורי המחולן "סובל" סגירת כבישים ואפילו שיתוקי חצאי ערים לחצאי ימים בעבור מרתונים, מרוצי אופניים, מצעדים פרטיקולריים למיניהם וכו' - וטוב שכך! - ינסה גם "לספוג" "סגירת פארק" לכמה שעות.