כשהשוויון הופך מערך לאליל

הפילוסוף ישעיה ברלין הבחין בין "חירות שלילית", המגינה על אדם או על קבוצה מפני התערבות וכפייה חיצוניות - ל"חירות חיובית", המשקפת את שאיפתו של הפרט להשתחרר ולהיות חופשי. זו הבחנה רלוונטית לאור החלטתו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת לקבל את עתירתה של שדולת הנשים, ולבטל את ההפרדה המגדרית בהופעה החסידית בעפולה.

בימין מיהרו למחות על "כפייה חילונית". בדרך כלל, משמש הביטוי "כפייה חילונית" ככלי ניגוח רטורי בוויכוחים על דת ומדינה, מכיוון שהוא מטשטש את ההבדל בין "חילוני" כמרחב ציבורי ניטרלי, לבין "חילוני" כמכלול ערכים שיש לאכוף על כולם. אבל במקרה של עפולה, דומה כי הצדק דווקא עם החרדים: החילוניות אכן הפכה במקרה זה מרצועה המקיפה את הזירה לשוט מאיים, או אפילו למתאגרף בזירה.

ראשית, המופע לא דומה לדפוסי הפרדה אחרים, כמו קווים מופרדים בתחבורה ציבורית, שאמורים לשרת את כולם בצורה שוויונית באופן קבוע. לתחבורה ציבורית מופרדת יש משמעות ארוכת טווח, ולכן היא מתנגשת באופן מהותי עם עקרון השוויון. האירוע בעפולה, מנגד, תחום בזמן, וברור מתי ההפרדה מתחילה ומתי מסתיימת.

שנית, האירוע עצמו יועד לקהל שעבורו הפרדה מגדרית היא נורמה רווחת. האמנים והקהל הסכימו במובלע לקיומו של האירוע במתווה זה. התערבות מלמעלה משולה, אפוא, לאיסור התקנת כיורים נפרדים לחלב ולבשר במטבח הביתי של משפחה חרדית. ההופעה אמנם אמורה להיערך במרחב הציבורי ולא הפרטי, אבל היא פנים־קהילתית במהותה, והיכן אפשר לקיימה אם לא במרחב הציבורי?

ולבסוף, ספק אם החוק לבדו הניע את העתירה. אחרי שהתקבלה ההחלטה, טענו בשדולת הנשים שההחלטה היא "צעד משמעותי כדי להבטיח את מעמדן וזכותן של נשים להיות נוכחות ושוות בכל מרחב ציבורי". אבל האם נשמע קולן של הנשים האמורות במקרה זה עצמן? האם עקרון השוויון הוא ערך שבפניו תמיד, ובהכרח, מתאיינים כל הערכים האחרים? ומדוע לוותה ההכרעה ברטוריקה חינוכית, ואולי אף פטרנליסטית, כלפי החרדים?

באופן לא מפתיע, מהדהדת עמדת השדולה את דברי ז'אן־ז'ק רוסו על אלה שיסרבו להישמע לרצון הקולקטיבי והרציונלי בחברה המתקדמת שתיאר בחיבורו "על האמנה החברתית" (1762): "ומי שימאן לציית לרצון הכללי, יכריחו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי". רוסו היה מההוגים הבולטים שלאורם התעצבה הדמוקרטיה הטוטליטרית של המהפכה הצרפתית בשלביה המאוחרים; הוא היה גם מההוגים הבולטים של החירות החיובית, בהבחנה של ברלין.

גם היום אני סבור שהחברה הישראלית זקוקה לחילוניות ליברלית כמרחב וכנקודת מוצא: המגוון האתני, הדתי והמגדרי דורשים זאת. ליברליות, בהקשר זה, היא צורת התייחסות יותר משהיא מכלול ערכים נתון וקבוע, ועניינה לאפשר את מה שלא הכרחי למנוע. ההופעה בהפרדה בעפולה לא היתה מקרה שטעון מניעה.