היום שבו החיים נקרעו

אחות יקרה,

לפתוח את העיניים ליום ארור. לרצות לחזור לישון ולחשוב שזה לא קרה. לנסות לא להקשיב, אבל לדעת שגם אם תברחי עד סוף העולם, "זה" נשאר ממשי וקיים, ש"את הנעשה אין להשיב". "חייל", הם אמרו, עוד בטרם ידעו את שמו - דביר, נמצא "בין הגיוס לחיול". מילים, כאילו סתמיות, שהפילו עלי שוב את השמיים וזרקו אותי 24 שנה ו־16 ימים אחורנית, אל היום הארור "שלנו". היום שבו אהד בני נרצח על ידי מחבלים. גם הוא, כדביר בנך, היה בימים ש"בין הגיוס לחיול".

האם גם את התרגשת מכך שהילד הופך לחייל? האם גם את התמלאת גאווה שהנה עוד מעט הוא ילבש מדים? האם גם בך חלחלה תחושת החיבור הזו "לעם ולארץ", שאולי אפשר לקרוא לה "קוממיות ישראל"?

ואחר כך הוסיפו ואמרו, "זהו הקורבן השני במשפחה". זה נשמע קרוב כל כך. גם אהד הוא "הקורבן השני". נכד לסבו יוסף אריה, שנפל במלחמת העצמאות. האם גם את חשבת שזה לא יכול לקרות בפעם השנייה? שאולי, אולי, "יש סוג של הגנה"?

אחות יקרה,

הלוואי שזה לא היה קורה. הלוואי שזה היה רק חלום שממנו תתעוררי אל שחר חדש ואחר. הלוואי. אבל לא. היום החיים נקרעו. היום הוא נקודת השבר שבין ה"לפני" ל"אחרי". היום את מתחילה את המסע של שארית חייך. היום את מצטרפת אלינו ל"משפחת השכול". הקבוצה היחידה שאינה רוצה עוד חברים.

מה אומרים ל"חברה חדשה"? רציתי להגיד לך "היי חזקה" וחשבתי שהמילים סתמיות כל כך. רציתי להגיד לך "הזמן מרפא", אבל אני יודעת שהמילים אינן נכונות.

רציתי להגיד לך עוד המון מילים, אבל כולן נתקעות לי בגרון. אז רק קבלי ממני שתיקה, חיבוק חזק וים של דמעות.

"רציתי להגיד לך 'היי חזקה' וחשבתי שהמילים סתמיות כל כך. רציתי להגיד לך 'הזמן מרפא', אבל אני יודעת שהמילים אינן נכונות. רציתי להגיד לך עוד המון מילים, אבל כולן נתקעות לי בגרון"