"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הימין מפספס את מחאת יוצאי אתיופיה

,עודכן

זה מתקבל בהכחשה ובלגלוג, אבל הטענה הזו מחייבת בדיקה: איזו פונקציה ממלא השמאל במחאת יוצאי אתיופיה? המפלגות הפוליטיות, מובילי דעה ושלל ארגונים ועמותות מבית היוצר של הקרן החדשה - טביעות האצבעות מורגשות.

מהירות התגובה ויעילות הפעולה מעוררות פליאה; הם נמצאים שם תמיד, כבר בשלבים מוקדמים, עם שלטים מודפסים, עם חולצות תואמות, בקבוצות לא קטנות. פעילים הקשורים ישירות למאבק בגזענות, לצד אקטיביסטים סולידריים נגד הכיבוש או למען הפליטים. השאלות שמעלה הימין בהקשר זה - לגיטימיות.

התעלומה הגדולה היא אם השמאל הרדיקלי יוזם ומתסיס מלכתחילה, או שהוא רק רוכב על האירוע, בתקווה לתדלק את המהומות ולייצר מהן משבר דמוי אנרכיה? אין לי תשובה; ואני לא סבור שסרטון מיליטנטי או פוסטרים לוחמניים, וגם לא "רשימת ארגונים" הבוחשים בקלחת, הם הוכחה ניצחת לקיומה של תוכנית־על לפירוק החברה.

פוליטיקאים היו שם, זה ברור, כי זה פוטו־אופ חינם, והזנדברגים למיניהם לא יחמיצו הזדמנות להשתמש במפגינים כסטטיסטים לקמפיין. אבל כן, לדבר הזה שנקרא "ארגוני הקרן" יש נטייה להתביית על קווי התפר העדינים והרגישים ביותר בחברה הישראלית, ולפרום אותם.

זה מתחפש למאבק בגזענות ולסולידריות עם החלש, אבל זה תמיד נגמר בסימונה של מדינה יהודית כחטא הרעיוני הקדמון, ובקריאה משתמעת או גלויה לחיסול הפרויקט הציוני. החשד נופל בצדק, וראוי שייבדק.

אבל עובדה אחת אין להכחיש: הם היו שם, והם תמיד שם. בסוף, כשצעיר או צעירה יורדים להפגין, הם פוגשים בעיקר את השמאל, ציני ככל שיהיה; פחות את הימין. פה ושם חבר כנסת של הליכוד או הבית היהודי, לא הרבה מעבר.

נציגות מאסיבית של חברה אזרחית - כמעט לא. וצעירי הקהילה האתיופית, הימין אוהב להגיד לעצמו, הם ציונים, לא מעט מהם מסורתיים, רבים מהם מזדהים עם הימין; כלומר "הם איתנו" במחנה הלאומי.

אבל כשהם יוצאים למחות על אפליה ממסדית - וכרגע הממסד הזה הוא ימני, להזכירכם - הם פוגשים בצומת את שוברים שתיקה, ומקבלים כתף מנוער מרצ.

זו החמצה עצומה של הימין, לא רק מהבחינה המהותית - כי הוא באמת צריך להיות שם לצידם, גם אם הוא סבור שהמחאה אינה מוצדקת הפעם; ברור שמדובר בתסכול מתמשך. זו החמצה כי גדלים כאן צעירים שהתרגלו לזהות בשמאל - על מפלגותיו וארגוניו - כתובת לסולידריות ולשיתוף פעולה. וכשהימין אומר עליהם שהם "מוסתים" בידי השמאל, הוא לא רק שוכח שאתמול הוא עצמו נעלב מהכינוי "עדר", אלא גם מתנער מאחריותו החברתית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר