מנהיגי הימין, אל תבגדו בבוחריכם

הזעם שמרתיח את דמו של המחנה הלאומי כעת, אין מוצדק ממנו. ליברמן, באחד מתרגילי ההונאה הבזויים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, גזל ממחנה אידיאולוגי ניצחון אלקטורלי חסר תקדים. זה הרבה יותר מ"תרגיל מסריח" להפלת ממשלה; זה אפילו לא מחטף פוליטי. זהו שוד של הדמוקרטיה, מול המצלמה. חלף שבוע, ועדיין קשה לעכל את האבסורד המקומם: מצביעי הימין התרגלו לחשוש שמוקדי הכוח במערכת המשפט, בפרקליטות, בתקשורת יגזלו מהם את הכרעתם הדמוקרטית הברורה; בפועל - היא נגנבה מהם בתוך הבית. אשר יגורנו - בא לנו, אבל ממישהו אחר.

השמאל, אחרי גמגום או שניים של מבוכה, התעשת. ההלם הראשוני מתחלף לאטו באותות שמחה ואופטימיות; בצדק, מבחינתו. ליברמן הוא מימוש תקוותו; הוא החוליה החלשה שלה פילל. המהירות שבה הפך לגיבור תרבות מי שתואר עד שלשום כנציג המובהק ביותר של הגזענות והפשיזם בישראל, היא לא פחות ממחליאה; מחליאה כמעט כמו הניחוח הגזעני שבה נוסחה הביקורת על משה כחלון, שלאכזבת השמאל סירב למלא את חלקו כ"מזרחי ממושמע", גילה אחריות וחזר הביתה, לליכוד.

כי אם יש דבר שהימין אינו יכול להרשות לעצמו עכשיו, זה היגררות לייאוש; ואינדיקציות לעייפות הרוח כבר פזורות פה ושם בצד הדרך. חבל, כי הלימון הזה יכול להפוך ללימונדה, אם הימין יואיל להתעשת. קִראו לזה מקצה שיפורים, או מועד ב', או "תיקון בחירות" - המסר זהה: הימין זכה בהזדמנות יקרה מפז לתקן את השגיאות האיומות שהניחו את התשתית לשוד הבוחרים הגדול של ליברמן.

על מהות השגיאות האלה אין ויכוח בימין: משחקי הפיצולים וריבוי המפלגות מימין לליכוד הם מחדל. מפלגות הבוטיק, שהתיימרו להציע לבוחר הבררני מפלגה "א־לה קארט", בדיוק לפי טעמו - הוכחו כדרך בטוחה לאובדן סיטונאי של מנדטים; מאות אלפי בוחרים שקולם הפוליטי הושתק. רבים ממצביעי הימין מבינים זאת, ומתחרטים על הפינוק המיותר. מנהיגי מפלגות הימין - אם לשפוט לפי הצהרותיהם האחרונות - עדיין מתכחשים לאחריותם. זו טעות חמורה מאין כמותה, בפרט כשהלקח מסבב הבחירות האחרון ברור כשמש: אין מקום ליותר ממפלגה אחת מימין לליכוד.

מצביעי הימין חוו בגידה טראומטית מצד ליברמן. אסור לראשי המפלגות לעולל להם זאת שוב. תכנו זאת "בלוק טכני", "איחוד אד־הוק", "נישואי נוחות" - אבל תתאחדו, ורוצו יחד; רק יחד! כל מסגרת פוליטית נוספת, נישתית, דווקאית, אגואיסטית - מעבר למפלגת ימין מאוחדת אחת - חושפת את המחנה הלאומי לחבטה שריסקה את פרצופו בבחירות האחרונות, והפעם היא תהיה קטלנית.

הסדק שנפער בקיר הברזל של הימין בעקבות הפיצול, הורחב במכת האגרוף הנואלת של ליברמן. לרווח הזה בדיוק מתכנן השמאל להידחף ב־17 בספטמבר. הבחירות הקרובות הן הזדמנות לתיקון - לא של הכבוד, לא של התדמית, ולא של תחושת ההחמצה האישית - אלא של הכשל ההנדסי בבניין "גוש הימין". זה הדבר שאליו כמהים מצביעי הימין יותר מכל עכשיו; וזו כנראה גם הדרך היחידה לנצח. השתמטות מהחובה הדמוקרטית הזו היא בגדר סטירת לחי בלתי נסלחת לבוחרים.