אנחנו בוחרים וביהמ"ש קובע: המשחק הזה נמאס

1.אם בית המשפט לא יזרוקאת העותריםמייד ולא ישית עליהם הוצאות משפט מוגדלות בעוון עתירת שווא, כי אז פירוש הדבר שבית המשפט מבקש לדון בחוקיותההחלטה הדמוקרטית של אזרחי ישראלבבחירות האחרונות. כלומר, בית המשפט עשוי להעמיד עצמו כריבון על הבוחר. משמעות הדבר: הפיכה.

אנחנו הולכים לבחירות ובוחרים לפי שיקול דעתנו במי שיוביל אותנו. ואז בא בית המשפט ורוצה לדון בשיקולי חוסר סבירות. כלומר, שיקול הדעת המסוים של השופטים יקבע האם בחירת האזרחים לוקה בחוסר סבירות. הרי הציבור היה מודע לכך שיש כתב חשדות נגד רה"מ, ובכל זאת הצביע בעדו, אז בית המשפט יחליט עבורנו?

2.בלתי סביר בעליל שבית המשפט יאמר על עתירה כה מופרכת - "נדון ונראה", אפילו אם ידחה אותה לאחר מכן. כשדנים בדבר שאין לגיטימציה לעצם הדיון בו, פוגעים בעצם האפשרות לקיום משפט. הפרקטיקה של דיון כלשהו - אפילו כזה שתוצאתו דחיית העתירה - נועדה לייבש את נבחרי הציבור וללמד אותם מי הריבון: לא האזרחים שבחרו, אלא בית המשפט. כך משיגים לגיטימציה מופחתת לבחירת הציבור ולממשלה שהוא רוצה בה.

כמו ביחס לחוק הלאום. הרי אין לביהמ"ש סמכות לדון בתוקף של חוק יסוד, על סמך המהפכה החוקתית שאהרן ברק כפה עלינו, כשהחליט שחוק יסוד יש לו תוקף חוקתי הגובר על חוקים רגילים. ובכל זאת, ביהמ"ש מחזיק כבר מספר חודשים את העתירה המופרכת נגד חוק הלאום כמו "חרב מתהפכת" וכך מייצר דה לגיטימציה לחוק.

3.המשחק הזה נמאס. אם בית המשפט לא דוחה את העתירה על הסף ללא דיון, הוא מוכיח שאיבד את הבנת גבולות הכוח שלו ואת העובדה שהוא לא בעל הבית של המדינה.

הבעיה העמוקה היא הזיהוי של גורמים במערכת המשפט בין ערכיהם האישיים, השנויים במחלוקת, לבין החוק כפי פרשנותם. מי קובע מהם הערכים שעליהם מתכוננת מדינת ישראל? לא השופטים; רק העם באמצעות נבחריו שלאחר דיונים, שכנועים והסכמות, חוקקו חוקים. אלה כללי המשחק. אבל בית המשפט מתייחס אל החוקים כאל המלצות; מפני שעבור אסכולת ברק, מה שקובע זו פרשנות השופט את לשון החוק, וזו, פעמים רבות תואמת את הרעיונות הליברליים הקיצוניים ביותר.

4.העתירה הזאת מתחברת אל האיומים שהושמעו מכיוון מערכת המשפט נגד מינוי אפשרי של יריב לוין לשר המשפטים, וקשורים להיבריס שלקו בו אלה ששמו עצמם לשומרי סף של מדינה דמיונית. הפקידים מבקשים לגזול מהאזרחים את היכולת לשלוט במדינה באמצעות נבחריהם. אנחנו הרי מבינים על מה מגינים פה – לא על מוסד המשפט; אין אדם שפוי ואחראי במדינה שלא רוצה מערכת משפט עצמאית וחזקה. החבורה המגנה בחמת זעם על בית המשפט, מגינה למעשה על הפוליטיזציה של המשפט, על האבסורד, שבו מצד אחד מדברים גבוהה גבוהה על הפרדת רשויות, ומצד שני מערכת המשפט מתירה לעצמה להתערב בכל דבר המגיע לפתחה, בעוד שלרשות המחוקקת (הכנסת) ולרשות המבצעת (הממשלה) אסור להתערב בענייני הרשות השופטת. זו פגיעה בסיסית בדמוקרטיה. את הפרת האיזון הזועקת הזאת, מוכרחים לתקן. בנפשנו היא.