חשבון הנפש של השמאל

אם השמאל יפסיד בבחירות הבאות זה עשוי לקרות, משום שכעת הוא מפתח את הטענה שאין לו רוב דמוגרפי כדי לנצח: הדתיים והמתנחלים לא איתם, מסיבות ברורות, ואחוזי הילודה שלהם גבוהים, דבר שיגביר את הפער בעתיד.

מי שאוחזים בטענה הזאת לא מבינים מהי דמוקרטיה במובנה העמוק, ומשקפים עמדה מתבדלת ומתנשאת. ההנחה, שלימין רוב מוחלט בהצבעה לכנסת - היום ובעתיד - היא שגויה. מה שנדרש זו עבודה קשה של שכנוע, כמו שמתבקש במאבק דמוקרטי.

בבחירות האחרונות אפשר לראות ששתי המפלגות הגדולות קיבלו מספר קולות שווה. הימין זכה בקולות רבים בערים מרכזיות כמו אשדוד, אשקלון, נצרת, קריית גת, קריית שמונה, דימונה, אופקים, שדרות ועוד; מדוע לוותר עליהן? חשיבה סטריאוטיפית לגבי האוכלוסייה שגרה במקומות אלה רק מזיקה. כדי לסחוף את מצביעי הימין, יש לנסות ולהבין את הסיבות לדפוסי ההצבעה שלהם. הבנת הסיבות תייצר מנגנון תגובה מותאם לאזורים אלה. ללא יציאה מאזור הנוחות של השמאל למעוזי הימין, ופתיחת שיח רחב עם בוחריו, לא ייראה שינוי גם בעתיד.

כדי לזכות בשלטון נדרשת עבודת שטח קשה ומאומצת, ולא התארגנות חפוזה חודשים ספורים קודם לבחירות. מאבק פוליטי אינו ציוצים בטוויטר, כתיבה בפייסבוק, או הפגנות שמשתתפים בהן עשרות אנשים; זה לא מספיק כדי לנצח. פעילות פוליטית רצינית מתקיימת לאורך שנים וכוללת גיוס פעילים, הפעלת חברים, קיום עצרות, בניית מנגנון לגיוס כספים והעמדת מנגנון פוליטי אקטיבי, עד כדי הקמת ממשלת צללים במקביל לממשלה. ארגון כזה צריך שיגיב לפעילות השלטונית, ובעיקר ייצור חזון ואג'נדה ברורה לאורך זמן.

מי שחפץ בשינוי מוטב שיפעל, ויפה שעה אחת קודם. ההפגנה הגדולה נגד חוק הלאום, למשל, לא ביטלה אותו, אך יצרה לרגע חוויית שותפות ויצירת קשרים פוליטיים בקרב עשרות אלפי משתתפים בכיכר, תוך שמיעת נאומים שהפיחו תקווה למנהיגות חלופית. את זה היה צריך לתרגם למנוף פוליטי אדיר, מה שלא קרה. מחאת עשרות אלפים היא דוגמה אחת לחגיגה של מעורבות פוליטית וליצירת שינוי, והיא הדרך להשפיע על דעת הקהל.

השמאל פונה כעת לחשבון הנפש שלו, ומבקש להתקרב גם אל האזרחים הערבים, לאחר שהתרחק מהם. זו החלטה נבונה לא פשוטה לביצוע. המחשבה שהערבים מונחים בכיס של השמאל, היא זלזול בבוחרים הערבים. הפנייה אליהם לא צריכה להיות רק משום ''שאין שותף'' בקרב הבוחרים היהודים, אלא משום שהציבור הערבי ראוי לשותפות בהנהגת המדינה, והשותפות היא בין שווים.

הקמת מפלגה דמוקרטית משותפת של יהודים וערבים, שתסחף אחריה גם את בעלי מעמד הביניים והמעמד הנמוך בפריפריה, היא עניין חסר בנוף הפוליטי הישראלי, והיא עשויה לחולל שינוי בעתיד.