לזעוק "גזענות" זה בחינם

מכניסת "עוצמה יהודית" לאיחוד מפלגות הימין ועד "ביבי או טיבי", תעשיית הדעות רוחשת: הגזענות הישראלית מרימה ראשה הכעור. את "עוצמה יהודית" משווים – אם אפשר באנגלית – לתנועת הקו־קלוקס־קלאן, הדוגלת בעליונות לבנה בארה"ב. את סירוב המפלגות הציוניות לכרות הסכמים קואליציוניים עם אלה הערביות מסמנים כאפרטהייד, ומייחלים בקיטש מוסרני ליום שבו מנהיגינו יזכרו ש"כל בני האדם נולדו שווים".

אני מרשה לעצמי להתגזען לרגע, ולנשל מימרה ערבית שקראתי אצל פובליציסט ערבי נודע: "מילים לא עולות כסף". כי זה לא רק קל מאוד להאשים את הסביבה בגזענות, זה גם משתלם. זה קל, כי אין באמת צורך להוכיח את גזענות הזולת; הוא ממילא יכחיש, והכחשתו משולה לנפנוף בידיים בביצה טובענית: הוא רק יחמיר את מצבו. וזה משתלם, כי מי ירהיב עוז, זולת הגזען, להתווכח עם המאשימים ולסמן עצמו כחבר של גזענים, כלומר כ"מכחיש גזענות"?

אלא שהמהירות שבה מאשימים כמה מהמורליסטים המגויסים של זמננו את יריביהם בגזענות, אינה נגמרת במאמצם השקוף לדגמן את עליונותם המוסרית. היא כרוכה, ברובד העמוק, בפרויקט הסמנטי לטשטוש מהותו של השסע היהודי־ערבי בישראל.

אין טעם להכחיש: כמו בכל חברה מערבית, גם בישראל שוררת גזענות. אבל האנלוגיה בין שנאת שחורים בארה"ב לשנאת ערבים בישראל, למשל, היא מופרכת ומניפולטיבית: הרקע לעוינות ההדדית בין יהודים ללא יהודים בישראל הוא לא גזעי או דתי במהותו, אלא לאומי.

זו השוואה שגורמת עוול תרבותי והיסטורי לקורבנות הגזענות הטהורה באמריקה ובמקומות אחרים, ומייצרת עבור הישראלים תמונה מעוותת של הסכסוך הישראלי־ערבי. הדם הרע באזורנו לא נובע מתפיסת עליונות גזעית של יהודים לבנים על ערבים כהים; הוא נובע מקונפליקט בין שתי תנועות לאומיות על שליטה בכברת הארץ שאותה אנו וגם הם מכנים "מולדת".

הניסיון להסביר את השסע הלאומי במונחים של "גזענות" – בדיוק כמו המאמץ לכפות מיתוג של "קולוניאליזם" ו"אפרטהייד" על השליטה הישראלית בשטחים – נגוע בפשטנות נואלת. קודם כל כי הוא מסמן צד אחד כשריד אחרון לרוע שיש לטהר מן העולם, ומנקה בעקיפין מאשמה את ההתנגדות האלימה לו. אבל בעיקר כי הוא מטפח אשליה שהפתרון לסכסוך תלוי במידת הסכמתם של יהודים ישראלים להכיר ב"גזענותם" ולהתגבר על "דעות קדומות".

בפועל, מי שמטיחים בימין את האשמה ב"גזענות", מרדדים את ערביי ישראל ליחידה אתנו־דתית נפרדת (והומוגנית למדי), ומגמדים את הנהגתם הפוליטית לדרגת ראשי מגזר שהוסמכו לנהל משא ומתן על קבלת הטבות מנציבי האימפריה.

באופן פרדוקסלי, דווקא הנהגת הימין היא שמתעלמת כמעט לחלוטין מהמהות הדתית והאתנית של אזרחי ישראל הלא־יהודים ומהנהגתם הפוליטית, ומתייחסת אליהם כאל סובייקט אזרחי בעל סדר יום פוליטי־לאומי מובהק; בטח שלא כאל "מיעוט מוחלש" הזקוק לליטוף העצמה מכף ידם של יהודים פריבילגיים עם נטייה כפייתית להתמסרנות.