חילול השם בכותל המערבי

המחלוקת על הכותל היתה צריכה להסתיים מזמן, בעיקר לטובת הכותל שהפך מוקד למריבה פוליטית. אבל מה שראינו שם בשישי האחרון, ראש חודש אדר שני, עזב את מחוזות הוויכוח הפוליטי ונכנס להגדרה חמורה יותר: חילול השם.

אני מכיר את טענות המתנגדים לפשרה. הן נוגעות למחלוקת בת כמעט 200 שנה בין הזרם ההלכתי הוותיק לזרמים המחדשים. רוב אזרחי ישראל היהודים מקיימים פרקטיקה מסורתית דומה לזו של חברי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. אבל רובם המוחלט לא רואה עצמו שייך אליהן. ההבדל הוא בהצהרה: הישראלי המסורתי לא מרים דגל של זרם חדש; הוא זורם עם המסורת בבית כנסת אורתודוקסי.

אבל כיצד כל זה קשור לטירוף החודשי בכותל? מגיעה קבוצה של מתפללים ומתפללות; הם שונים ממה שמקובל בנוף המקומי. אז מה? הם באו להתפלל! אני מאמין להם. נכון שזה נראה כמו פרובוקציה, אבל מה רצינו, שיחביאו את עצמם? עצם שונותם מעוררת פרובוקציה. אבל הם רוצים להיות חלק ממתפללי הכותל. מדוע אי־אפשר להתעלם לשעה קלה עד שתפילתם תסתיים?

מה ראינו בתמונות - יהודים עטורים טלית ותפילין מוכים, נרמסים, כיפתם מועפת והם חוטפים קללות נמרצות, וכל זה לפני מקום קודשנו! האם הקנאות לקדושת המקום השיגה משהו? העולם לא מבדיל בין יהודי כזה ליהודי אחר; הוא מעולם לא הבדיל. בוודאי כשאותו יהודי עוטר מעל מצחו זהב שחור וחובש כיפה. במאה השנייה ישב בגליל רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, ולימד: "הֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ". אפילו לשיטת המחמירים, הנזק (ה"הפסד") שנגרם לעמדה שעליה ביקשו להגן, רב לאין שיעור על התועלת (ה"מצווה") שביקשו להפיק מגירוש המתפללים. רבי יהודה לא הסתפק בעצה ושאל: "אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם?" תשובתו: "כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם". אם בני אדם לא מבינים את שורשי המהומה, וכל שהם רואים זו אלימות נגד מתפללים עטורי טלית ותפילין - אין פה תפארת אלא חרפה.

לחברה הישראלית ולישראל כמדינת העם היהודי יש אחריות עצומה כלפי הקיום של העם בתפוצות. התנועה הרפורמית (והקונסרבטיבית) זקוקה לנו. הנתונים המדאיגים ביחס להצטמקות הקהילה היהודית באגפיה הליברליים מחייבים שיתוף פעולה להרמת מיזם רחב ממדים לחינוך יהודי. יותר מהחברה הישראלית, יהדות העולם זקוקה ל"הדתה". המאבק על הזהות היהודית - ולו הקלושה ביותר - הוא מאבק על קיומנו. זהות אינה מתגבשת בהצהרות חלולות אלא בלימוד של אוצרות הנצח של עמנו, בהקניית העברית ותרבותה והמסורת הדתית. וכן, גם בביקור בכותל ובהתרפקות על הגעגוע הרוחני. אלימות בכותל רק תרחיק אותם מאיתנו. לא כך עושים עם בני משפחה, אפילו אם מכעיסים מישהו.

הנביא ישעיהו, איש ירושלים במאה השמינית לפנה"ס, התנבא "כי בֵּיתִי בית תפילה ייקָרֵא לכל העמים". הוא דיבר על בית המקדש, לא על הכותל, שהוא קיר התמך המערבי של הר הבית. ועדיין, אם לכל העמים הוא בית תפילה, על אחת כמה וכמה לאחינו ולאחיותינו מכל הזרמים.