שני מסעי הבחירות הגדולים של הליכוד והעבודה נקלעו למעין מי ביצה עומדים. כאילו אין להם מה להציע לבוחרים. כאילו אין להם מענה ראוי למתקפות מימין ומשמאל. כאילו הם במצור. בהבדל אחד, שהעבודה באופוזיציה ומצפים ממנה להסתער, אבל נשמע מכיוונה רק קול ענות חלושה, ואילו הליכוד מצוי בשורה של חזיתות וכל תשובה העונה על עניין אחד מסבכת אותו בנושא אחר. מדוע העבודה "תקועה"? דומה כי הגיעה לשיאה מוקדם מדי. הפופולריות בוגדנית, נמוגה. הפעלולים תמו מוקדם מדי. 20 ימים לבחירות ואין במחסן תרגילים לכבוש את מסך הטלוויזיה. בימים האחרונים גייסה העבודה בהצלחה את הפרופסור ירון זליכה. אבל כל אלה הישגים קצרי מועד. הוא הדין גם בליכוד. מומחים טוענים כי הבדיקות מלמדות, שאין מאגר בוחרים פוטנציאלי במפלגות השמאל-מרכז אשר עשויים להעתיק את תמיכתם לליכוד לבד מ"יש עתיד", וגם זאת במידה מוגבלת. מכאן הנטייה של הליכוד למקד את מאבקו בבית הלאומי, שארבעה מ-14 המנדטים שלו שייכים לחילונים. על זה קשה לבנות אסטרטגיה של בחירות בתקופה כה קצרה. המחזה הנגלה לישראלי המצוי מהווה במידה רבה - לא שלמה - חזרה על האירועים בשנים שבהן נבחר ראש הממשלה בבחירות אישיות. אז הצביעו למועמד, אבל לא חיזקו את מפלגתו אלא את הסיעה הסקטוריאלית שתמכה בו. הגוש נותר בעינו, אבל השלטון המרכזי התפרק. הפעם אין בחירות אישיות לראשות הממשלה, אבל בפועל הן מתקיימות. בנימין נתניהו מוביל בפער כה ניכר על ציפי לבני, שיתרונו הוא כעושר השמור לבעליו לרעתו. דווקא מפני שהוא מוביל בבטחה לראשות הממשלה - פתקי הבוחר נותרו בבועת גוש הימין, אבל לא בקופה של הליכוד. ממש כמו אז. זאת אומרת שתיתכן ממשלה ימנית בלי מוקד כוח מרכזי. בפועל יושבים עתה ראשי מטות הבחירות במפלגות הגדולות ומרבים במתיחת ביקורת על התנהלותם עד כה. יש ביניהם הסכמה אחת בלבד: כולם רוצים שבחירות 2013, שהן כישלון, יהיו כבר מאחריהם.
