אחרי עשרות שנים של מדיניות חברתית סוציאליסטית והקדשת חלק הארי מהתקציב הממשלתי המנופח לתשלומי סעד ו"העברה", מספר העניים רק עולה והולך. מצבם, אם להאמין לארגוני "הלובי החברתי", אף מידרדר והולך. עשרות אלפי ילדים מקבצים נדבות, הם מספרים לנו. היה אפשר לצפות שכישלון בן יובל יביא למאמץ לברר מהן סיבותיו. אך לא אצל חסידי דת הרווחה. להם יש פתרון יחיד. עוד כסף. אם רק נגדיל את התקציבים - בעיית העוני הסבוכה, שיש לה גורמים רבים ומגוונים המחייבים פתרונות שונים, תיפתר מייד. אין שמים לב שהכסף אינו בא מהממשלה עצמה אלא ממשלמי המסים, ובייחוד ממעמד הביניים הפרודוקטיבי, שהמיסוי הכבד הורס את הצמיחה שהוא מחולל. עיקר העוני נגרם עקב הפקעה מסיבית של מחירי כל המוצרים והשירותים בידי הממשלה והמונופולים הפועלים בחסותה. הממשלה יכולה לחסל את העוני באמצעות שבירת המונופולים ועידוד התחרות, שיגרמו להפחתה רבתי של כל המחירים, הגוזלים כעת מהצרכן הישראלי כמחצית מהכנסתו הדלה. אך אין זה משתלם לאותם פוליטיקאים, המנצלים את העוני ומנציחים את המונופולים שבידי הטייקונים, שמהם ושמהחברות שברשותם הם מקבלים תרומות לפריימריז. הנצחת העוני מאפשרת לפוליטיקאים לחלק "הטבות", המניבות פתקאות בקלפי, ולסדר ג'ובים למקורבים. לכן הפוליטיקאים והרגולטורים הפועלים בחסותם מתרשלים בפירוק המונופולים, ואלה המכנים עצמם "הלובי החברתי" או ההסתדרות "מגינת העובדים" אינם נלחמים בהם. אין להם דבר נגד הריכוזיות, המאששת את שלטון המונופולים החמסניים. אין להם דבר נגד מערכת הבנקאות, הגוזלת מיליארדים מחסכונות העובדים באמצעות עמלות מופקעות ותשלומי ריבית מלאכותית נמוכה על החסכונות. הבנקאים העושקים גם מבזבזים את כל חסכונות הציבור על הלוואות מסוכנות למקורבים. הם מונעים מהמשק השקעות פרודוקטיביות בעסקים קטנים, וכך נחסמת הצמיחה הכלכלית. מחנק האשראי, שהבנקאים יוצרים כשמדובר בעסקים קטנים, מזיק בייחוד לנגב ולגליל, המצויים בפריפריה של הפרוטקציה. במשך עשורים ניהלו ממשלות ישראל, בהמרצת ההסתדרות, מדיניות כלכלית שחנקה יוזמה וצמיחה כלכלית, ושהפכה עם מוכשר לנכה כלכלי. הפוליטיזציה של מקום העבודה ומתן גמול יתר לעובדי המונופולים גרמו לתפוקה של העובד הישראלי שתהיה רק כשני שלישים מזו של האמריקני, ומשכורתו עלובה בהתאם. מה הפתרון של ה"חברתיים"? קודם "נשבור" לעובדים את הרגליים ואז ניתן להם קביים של הטבות, לתפארת הלובי החברתי. מה אפשר לעשות? ראשית, פתיחת המשק לייבוא, שיתחרה במונופולים ויגרום להתייעלות ולהפחתת מחירים רבתי. ההוזלה תעלה מייד את כוח הקנייה של העובדים, ובייחוד של החלשים. העלאת כוח הקנייה היא הפתרון לעוני, ולא העלאת שכר המינימום באחוזים עלובים, שרק תגרום לאינפלציה ולשחיקה בכוח הקנייה של העובדים. שנית, ביטול המונופול הממשלתי והשמאות המוטה לטובת הבנקים, המפקיעים את מחיר הקרקעות השבויות בידיו. אפשר גם לחסל את קרטלי ומונופולי המלט, חומרי הבניין והקבלנים כדי להוזיל את הדירות. כך ישתחררו משפחות צעירות משעבוד למשכנתא לכל החיים, והחיסכון שלהן יופנה להשקעות פרודוקטיביות שיגבירו תעסוקה ויעלו את שכר העובדים. ואפשר לייעל את פעילות הממשלה - לא בהרבה, איננו חולמים, אלא בעשרה אחוזים - וכך לחסוך מיליארדים ולהוריד מסים כדי לעודד צמיחה. יש אמצעים מעשיים ומיידיים להילחם בעוני בצורה שתיטיב עם המשק. אך אל תצפו לתמיכה מ"הלובי החברתי", העסוק בפסטיבל העוני השנתי, כי מתהליך כזה אי אפשר לגזור קופונים כמו מתשלומי ההעברה במיליארדים, שהעניים מקבלים מהם רק פירורים. הרוב הולך לפוליטיקאים, למחלקי ההטבות ולפטרוניהם האוליגרכים.
