"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כחול לבן: שמאל מחופש למרכז

,עודכן

מאז כניסתו למרוץ הפוליטי בחר הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, בגישה הדוגלת בטשטוש האבחנה בין ימין ושמאל. החיבורים שעשה והבריתות שכרת הוכפפו ליעד הזה. דומה שגנץ ויועציו זוכרים היטב את ההצלחות האלקטורליות של רבין ב־1992 ושל ברק ב־1999, שהושגו, בין היתר, בזכות מיתוג מתוחכם של מועמדי השמאל כאנשי מרכז. בכל התקדימים האלה, אשליית המרכז נופצה מייד לאחר הבחירות. מייד לאחר שנכנסו ללשכת ראש הממשלה מימשו יצחק רבין, ובהמשך אהוד ברק, את מדיניות השמאל.

בדומה למצב ששרר בשנות ה־90, הניסיון להתהדר בתווית המרכז הוא אחיזת עיניים. אין באמת מרכז פוליטי בשדה הפוליטי הישראלי, משום שמרבית הסוגיות והאתגרים שבפניהם עומדת המדינה היהודית מצריכים בחירה החלטית מבין שתי חלופות ערכיות, המוכרות לנו בכינוי "ימין" ו"שמאל". ברגעי הכרעה אמיתיים, אי אפשר להיות קצת ימין וקצת שמאל, כשם שאי אפשר להיות "קצת בהיריון". כך למשל העדיפה מפלגתו של לפיד ברגע המבחן האולטימטיבי שלה - ההצבעה בכנסת על חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי - לבחור בחלופת השמאל. מי שמתנגד להצהרה שמדינתנו היא מדינת העם היהודי ושלאף עם אחר אין כאן זכויות לאומיות קולקטיביות, משתייך לשמאל המובהק, ולא משנה כמה פעמים הוא מצליח להשחיל את המילה "מרכז" בנאום בן דקה.

יש לפחות שלושה מבחנים נוספים המסייעים להבדיל בין ימין לשמאל; שניים נוגעים למדיניות, ואחד מתמקד בפרקטיקה פוליטית. משלושתם עולה שלפיד וגנץ הם למעשה בשמאל.

מבחן שלמות הארץ: הליכוד והמחנה הלאומי דוגלים בעמדה ברורה - ריבונות ישראלית אחת בין הירדן לים התיכון. לפיד וגנץ, לעומת זאת, רואים לנגד עיניהם הקמת מדינה פלשתינית ועקירה של יהודים מבתיהם. בשעה שהימין הפיק לקח ברור מתוכנית ההתנתקות - התנגדות לכל פינוי של יהודים בעתיד - גנץ והשמאל תומכים בנסיגות נוספות. יתבצע פינוי התנחלויות בהסכמים עתידיים, מבטיחה חברת מפלגתו של גנץ, מיקי חיימוביץ'.

מבחן הכלכלה: ישראל בהנהגת נתניהו עשתה דרך ארוכה במעבר ממשק סוציאליסטי לכלכלה משגשגת, אולם שאריות החסמים והמונופולים בולמים את פריצתה קדימה. בשעה שהימין שואף להסיר אותם, השמאל הכלכלי וגרורותיו בהסתדרות ובאסדרה (הרגולציה) המכבידה מעוניינים לשמר את כוחם. ההצבה של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ושל חסידי שמאל־כלכלי נוספים ברשימה היא איתות ברור מצידו של גנץ ביחס לחלופה המועדפת עליו.

מבחן הבריתות הפוליטיות: כל רשימות הימין הצהירו כי ימליצו לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה הבאה על ראש הממשלה, בנימין נתניהו; כל מפלגות השמאל מצדדות באותה מידה של נחרצות בבני גנץ.

המפה הפוליטית נחלקת לשני מחנות על פי מפתח אידיאולוגי ברור: ימין מול שמאל. אפילו בשמאל הקיצוני, במרצ ומעבר לה, בשורות הקומוניסטים, הלאומנים הערבים והאסלאמיסטים של הרשימות הערביות זוכה גנץ לחיבוק של ברית פוליטית גלויה. הם כנראה יודעים היטב מה מסתתר מאחורי מסכת המרכז.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר