מעזה עלולה להיפתח רעה
בנאומו בוועידת הביטחון שהתקיימה במינכן בשבוע שעבר, הזהיר שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף כי הסיכון למלחמה עם ישראל הוא גדול ומוחשי מתמיד. אלה דברים חמורים, גם כשהם מושמעים מעמדה של חולשה ואפילו מצוקה. אחרי הכל, אזהרותיו ושמא איומיו של זריף באים על רקע המשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעה איראן, והם חלק מניסיונה של טהרן להעמיק את הקרע ההולך ונפער בין אירופה לבין ממשל טראמפ ביחס למדיניות הקהילייה הבינלאומית מול האיום האיראני.
אירופה מאמינה כידוע בפייסנות (כמובן, רק כשמדובר בדיקטטורים), ואילו האמריקנים מטיפים להגברת הלחץ, כלכלי בלבד כרגע, על טהרן.
לבד מכך, יש לזכור שזריף, כמו גם אדונו, הנשיא האיראני רוחאני, אינם מצויים במעגל הסוד - ובעיקר במעגל ההחלטות - בכל האמור בשאלות של ביטחון ושל חתרנות וטרור. שאלות אלו נדונות ומוכרעות בידי המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, ולצידו מפקדי משמרות המהפכה, העושים ככל העולה על רוחם ואינם מתחשבים כלל ברוחאני ובזריף. אפשר בכלל ששר החוץ האיראני חושש מזה, ובעצם הזהיר את הקהילייה הבינלאומית ממהלכי ה"ממונים עליו" בהנהגה האיראנית.
כך או אחרת, דומה שהלחץ שוושינגטון מובילה על איראן, למגינת ליבה של אירופה, דווקא עושה את שלו. בסוריה נסוגים האיראנים באופן זמני לאחור, הגם שלא ויתרו על מטרתם האסטרטגית לבסס את אחיזתם ולהפוך את המדינה לבסיס קדמי מול ישראל.
גם בלבנון הלקוח האיראני המקומי, חיזבאללה, אינו במיטבו; המצוקה הכלכלית מכרסמת בתמיכה בו אפילו בקרב בני העדה השיעית, ובכל מקרה אלו אינם מעוניינים בעוד מלחמה שתביא עליהם הרס וחורבן כמו סבב האלימות הקודם. בנאומיו האחרונים נראה נסראללה כמי שימי הזוהר מאחוריו. אין פלא שהגורם היחיד שעדין מתעניין בדבריו הוא התקשורת הישראלית, ואפילו היא מגלה ספקנות ביחס למופעיו. אחרי הכל, גם הוא יכול לשקר לחלק מן האנשים חלק מן הזמן, אבל לא לשקר לכולם כל הזמן.
הזירה היחידה, שבה קיים חשש להתפרצות אלימה ואפילו לעימות, היא גבול עזה. בשבוע שעבר פורסם כי צה"ל מעריך שחמאס עשוי להבעיר אש לאורך הגבול, ואף מעבר לו, בניסיון לשפר עמדות ואולי אף להביא למעורבות בינלאומית שתאלץ את ישראל להסכים להעברת סיוע כספי ואחר לרצועה. חידוש העימותים לאורך הגבול וטפטוף הטילים מעזה לשטח ישראל הם עדויות לכך.
מתברר שההבנות, שהושגו על יסוד העברת מזוודות הכסף הקטארי לידי חמאס, קרסו ולא הביאו שקט ורגיעה. תשלום דמי חסות (פרוטקשן) אמנם יכול לקנות שקט זמני, אך תמיד מעורר תיאבון לכסף נוסף.
גם כאן הקול הוא קולו של חמאס, אבל הידיים ידי איראן. לחמאס סיבות טובות להצית אש, גם אם בלהבות נמוכות, שהרי הוא מבקש לשפר עמדות. אבל גם ארגון הג'יהאד האסלאמי לצידו, תורם לבעירה בעידודה, ואולי אף לפי תכתיביה, של טהרן. ארגון זה החליט להפקיד את גורלו בידיה של איראן, ומבחינה זו הוא חריג לא רק בזירה הפלשתינית אלא בעולם הסוני כולו.
כמו הרשות הפלשתינית שנרתעה בשעתה מעימות עם חמאס, וסופה שאיבדה את השלטון ברצועה, גם חמאס עלול לגלות שניסיונו לפסוח על שני הסעיפים - מצד אחד להגיע להבנות עם ישראל ומנגד להבעיר אש לאורך הגבול, בעצמו או באמצעות הג'יהאד האסלאמי - רק יחזק את הארגון המתחרה ויהפוך אותו לגורם כוח משמעותי הרבה יותר, ואפילו מתחרה לחמאס.
יוצא מכאן שפנינו אינם לרגיעה ולשקט בגבול הרצועה. החודשים הבאים, טרם הבחירות בישראל וגם לאחריהן, ימשיכו לעמוד בסימן של מתיחות גוברת, פרצי אלימות וחשש מהידרדרות לעימות כולל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנומערכת היום
מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.