"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ייסורי הגעגוע לימין של פעם

,עודכן

"כך נהפך הליכוד ממפלגה אידיאולוגית בעלת היסטוריה מפוארת לארגון שמרוכז בפולחן אישיות", נכתב אתמול במאמר המערכת של "הארץ". לאור תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד, לא נותר אלא להודות: משהו רע אכן עובר על המפלגה. הפלטפורמה הפוליטית שפעם העמידה בראשה דמויות מופת כגון מנחם בגין, יצחק שמיר - ולמרות כל מגרעותיו - גם אריאל שרון, הפכה בשנים האחרונות לכתם בושה שקשה להסתירו. ולנוכח המשבר, צפים הגעגועים.

מי לא נושא נפשו אפילו לליכוד של אמש, זה שיאיר לפיד אמר עליו ש"הליכודניקים של פעם, של בגין, לא מבינים את הנהנתנות הזו, את הניתוק המוחלט מהעם"? מי לא מהרהר בערגה ברשימה של 2013, שעליה כתבו: "עם השנים הליכוד הופך מלאומי ללאומני, מממלכתי למלוכני?" ומי לא מהרהר בזכרה של המפלגה שנאמר עליה כבר ב־2009: "הליכוד שבוי בידי הימין הקיצוני".

הרי היו ימים שבהם הציג הליכוד רשימה מכובדת וראויה לתפארת. מספיק רק להציץ בכתרים שנקשרו לראשו בימי המהפך. "כל העולם שלנו הולך להיחרב, ארץ ישראל הטובה והישנה הולכת לעזאזל", כתב פרופ' א' גרוסמן עם עליית הליכוד לשלטון. "זהו סוף תקופה בחיי הציונות", התפייט המשורר עלי אלון, "אני חש את ההרגשה הזאת של חורבן... הולכים לקראת התאבדות". ההיסטוריון יעקב טלמון לא חסך שבחים מרשימתו של בגין: "לאומנות נבערת ומטופשת... פיקדון של שבט מסתגר וזועם", והמלומד השקול זאב שטרנהל פסק: "האנלוגיה העולה - אוגוסט 1914... נטייה לטובת האידיאולוגיה הימנית... אל הפשיזם".

ייסורי געגוע // צילום: אי.פי

אולם כלום לא משתווה למצביעים של פעם. לא ברור לי מתי השתלטו מנשקי הקמעות וה"בוטים" על המפלגה המפוארת הזו, אבל חשוב לזכור שזה לא תמיד היה כך. אז, בימים היפים והטובים שלו, הליכוד היה "מושתת על בסיסי כוח אלקטורליים המתאפיינים בבורות, בנחשלות ובקנאות בלתי שפויה" (יצחק בן אהרון, 1978); הישראלי הממוצע היה "צעיר לאומני, שונא ערבים, מלא חששות ופחדים מפני העתיד, שטוף דעות קדומות" ("מעריב", 1986).

ירידת הדורות היא תופעה כואבת, אבל חשוב להכיר בה. להיכן נעלם הנוער שפעם פיעמה בו "הרוח הרעה של האלימות, השקר הגס והציני, ההסתה העדתית, רצח אופי של היריב" ("דבר", 1981)? איזו הידרדרות! מספיק להתבונן עשרים שנים אחרונית כדי להתגעגע: "הפשיזם הממשמש ובא אינו עוד כתובת על הקיר. הוא כבר כאן, צועד ברחובותינו, מתקבל כבן בית במסדרונות השלטון, מתדפק על דלתותינו. ואנו פותחים לו את הדלת לרווחה" ("הארץ", 2002).

למקרא האפוסים ההגיוגרפיים הללו, רק ערל לב לא יתהפך על משכבו בייסורים נוסטלגיים. ואכן, אני מודה: גם אני מתגעגע. למפלגה ולמצביעים של אז, איך לא? גם לפרשנים הפוליטיים השקולים של פעם נפשי נכספת, לנימה המתונה והעניינית שליוותה פעם את השיח הציבורי שלנו. או אז, לפני ה"פלגנות", "הפרד ומשול" ו"ההסתה" שנוקטת המנהיגות הרעה הנוכחית, הימין היה ממלכתי, והשמאל, כמו היום, ידע לכבד יריבים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר