אל תשתיקו את מורי ישראל

השיח הפוליטי בישראל ערני ותוסס, בפרט בהתקרב מערכת בחירות. הדמוקרטיה מברכת על החלפת הדעות הדינמית, אבל 150 אלף עובדי ההוראה במדינת ישראל אינם רשאים לקחת חלק בשיח החופשי הזה. הם מנועים מהבעת דעותיהם והשקפותיהם, ולמעשה אסורה עליהם התבטאות פוליטית כלשהי. חל עליהם איסור להשתתף באסיפות פומביות של מפלגות או של גופים מדיניים, הם אינם מורשים לארח חוג בית או להתבטא בו, אסורה עליהם ההשתתפות במפגשים מפלגתיים "כיוון שעצם הופעתו של העובד מעל במה מפלגתית עלול ליצור רושם של זיקה מפלגתית", ואסור להם לתלות שלט הזדהות עם מפלגה או מועמד על מרפסת ביתם. על עובדי החינוך להצטייר כחסרי זהות פוליטית.

משרד החינוך מפיץ בימים אלה חוזר ל"רענון הנחיות בנושא פעילות פוליטית של עובדי הוראה לקראת הבחירות לכנסת". האיסורים וההגבלות נראים כהוראת שעה אנכרוניסטית, זכר למשטרים שחלפו מן העולם. ההנחיות מתעדכנות משנה לשנה, מדור לדור ומפקיד לפקיד, בלי שאיש במשרד החינוך יהרהר ברלוונטיות שלהן. מדי פעם מרעננים אותן בהתאם לרוח התקופה, מוסיפים את המילה "אינטרנט", או מזכירים שיש גם בחירות מקדימות. אבל נושבת מהן עדיין רוח שנות ה־50 של המאה הקודמת, ואין בהן כל התחשבות בכברת הדרך שמערכות החינוך והמשפט עברו מאז.

''עובד הוראה לא יבקר בפומבי בצורה מעליבה או פוגעת את הכנסת וועדותיה, ובכלל זה החלטות וחוקים שנתקבלו על ידה", נכתב באחת ההוראות המופרכות יותר, "וכן את הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה מדיניותה, במסיבת עיתונאים, בראיון, בנאום, בשידור, בעיתון, בספר, ברשת האינטרנט או בכל אמצעי תקשורת או מדיה אחרים''. איש החינוך מנוע אפוא מלהגיב על הנעשה בארצו.

שוק הדעות פתוח בפני כל, אך עובדי ההוראה, המועסקים על ידי משרד החינוך, מוזהרים באופן חד־משמעי לבל ימתחו ביקורת על מי שמנהל את חייהם וקובע את גורלם. אפשר אולי להסכים, עקרונית, כי ביקורת מעליבה הכוללת התבטאות מבישה או ביטוי הפוגע בתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון הציבור בו, אינם ראויים. אולם מי יקבע מהי ביקורת מעליבה? והאם עלינו להסיק שהשמעת ביקורת אסורה, בעוד שהבעת תמיכה תתקבל בברכה?

הפירוט המדוקדק של אמצעי התקשורת שחוזר המנכ"ל מונה כסעיפים קטנים בחוזה, וסיכומם המקיף האוסר התבטאות ב"כל אמצעי מדיה אחר", מונעים מעובד ההוראה, הלכה למעשה, להשמיע את קולו מחוץ לביתו ולמשפחתו, אחרת יבולע לו.

הבעת דעה ושיח חופשי הם מנשמת אפה של הדמוקרטיה. התקשי"ר המגביל את חופש הביטוי הפוליטי של עובדי ההוראה אינו דמוקרטי, והוא עומד בסתירה לוגית ומוסרית לדרישה מאנשי החינוך - באותו החוזר ממש - לחנך את הדור הצעיר "לתודעה פוליטית ולמעורבות חברתית ערב בחירות".