להיאבק בקיצונים בחיפה, למען הדו־קיום

נג'יב נצאר נולד ביומה הראשון של 1865 בכפר עין עאנוב, באיזור הררי מדרום־מזרח לביירות. כפי שמעיד שם משפחתו, נצאר היה בן למשפחה נוצרית. היתה זו תקופה קשה לנוצרים בלבנון. הם נאבקו על זכויותיהם מול השלטון העות'מאני והעדות המוסלמיות העוינות, ומצאו בעלי ברית במעצמות האירופיות שניסו לתפוס אחיזה במזרח התיכון. נצאר, שלמד רוקחות, מצא עבודה בבית החולים הסקוטי בטבריה ומשם המשיך לחיפה.

כרבים מתושבי לבנון וסוריה, נצאר היגר לארץ ישראל מסיבות כלכליות, אך הדבר לא מנע מבעדו להפוך לאחד מאבותיה של "התנועה הלאומית הפלשתינית". ניזון מהאנטישמיות הדתית שרווחה בכנסיות המזרח, התגייס נצאר בכל מאודו למאבק בתנועה הציונית וברעיון שיבת היהודים למולדתם. ב־1908 הקים בחיפה את עיתון "אל־כרמל", מכלי התקשורת הראשונים ששימשו ליצירת מודעות לאומית "פלשתינית" כתגובת נגד לתנועה הלאומית היהודית. כרבים מ"בני העם הפלשתיני" בתקופתו ולאחריו, נצאר כלל לא היה יליד יליד חיפה או בן הארץ.

נזכרתי בסיפורו של נצאר כשביקרתי לאחרונה בתערוכה "1948" במוזיאון העיר חיפה. התערוכה עוררה ביקורת בשל אחת העבודות המוצגות בה - "רוע", מאת האמן אריק בוקובזה. גם הוא, אגב, רוקח במקצועו. היצירה, שבה נראה חייל מכוון נשק לעבר אישה המגוננת בגופה על ילד, מתכתבת עם אחד הצילומים הבודדים והידועים ביותר מהשואה, בשלביה הראשונים. בוקובזה טוען שאין ביצירתו השלכה על הסכסוך הערבי־יהודי ואין בה כל סימן שיכול לזהות את החייל כישראלי. עם זאת, בקטלוג שפורסם לפני שנים אחדות לרגל תערוכת יחיד של בוקובזה, נכתב בהקשר לאותה היצירה: "האמן שם עצמו בחיק האם הפלשתינית כקורבן של מערכת מיליטריסטית". המידע זמין באתר ארגון השמאל הקיצוני "זוכרות".

יש להיאבק בקיצונים // צילום: הרצי שפירא

אמנות פתוחה לפרשנות, וכל אחד יכול לראות בה דבר אחר. כך גם הסבירו אוצרי התערוכה ומנכ"ל מוזיאוני חיפה, טל נסים: "התערוכה אינה מצדדת בצד מסוים, אלא מבקשת לאתגר את הצופה, יהיה אשר יהיה, עם עמדותיו שלו ולעודד אותו לבחון מחדש את הנושאים שעולים ממנה, מתוך מגמה לשמר את החיים המשותפים בעיר חיפה כמודל. המוזיאון הוא זירת המפגש, הדיון ומדורת השבט, שבו אין מדירים אדם או רעיון, ומציבים מראה מול פני הדור, כהווייתו ולא כבקשתו".

הואיל וכך, הנה התרשמותי הסובייקטיבית: יצירתו של בוקובזה אינה הבעיה המרכזית, אלא התערוכה כולה. המסר העולה ממנה אינו משאיר מקום לפלפול תלמודי: מצד אחד המסכנות והקורבנות של הערבים שאולצו לעזוב את בתיהם ורכושם ולהימלט מהמוות, ומן הצד השני היהודים, המוצגים לרוב ככוח צבאי מאורגן וקלגסי, גם אם פה ושם קיימות התייחסויות למוראות השואה. אין אזכור לאלימות הערבים, אין הרבה זכר לסיפורה הייחודי של חיפה ב־1948 ולמאמציו של היישוב היהודי להשאיר את הערבים בעיר. הדבר מוזכר כהערת שוליים בצילומי עיתונים התלויים מחוץ לחדרי התערוכה, על קירותיו החיצוניים של המוזיאון, כילד חוץ דחוי.

התערוכה הולמת היטב את הנרטיב החלקי והשקרי של הערבים ביחס לאירועי 48', ובליבו הצגת הערבים כקורבנות של "הרוע" היהודי. אין בה כל הצבת מראה ביקורתית מול המציאות, אלא יצירת "מציאות" מסולפת. מדובר בחלק מפעילות מאורגנת של פעילי קיצון ערבים ויהודים להפוך את חיפה, שבה שורר עדיין דו־קיום מוצלח למדי, למוקד של לאומנות "פלשתינית". אין זה מקרי: חיפה היא סמל "הכיבוש האמיתי", זה של 1948. לאומנות זו אינה מייצגת את כלל האוכלוסייה הערבית בחיפה, נוצרית כמוסלמית. אך החלטתה של ראש העירייה החדשה, עינת קליש רותם, לשלב דווקא את הגורמים הערביים הקיצוניים בניהול העיר, היא שירות דוב לדו־קיום שעליו היא מתיימרת להגן. במקום להיכנע לקיצוניים, רצוי לעצור את הסחף שהם יוצרים, לפני שיהיה מאוחר מדי.