להתגרש מהקיבעון המחשבתי

קציני הצבא הם מומחים לביצוע משימות צבאיות, ולא לחיזוי העתיד או הבנת ההיסטוריה • הניסיון ההיסטורי מלמד שהערבים תמיד דחו פשרה על הארץ והסכסוך אינו טריטוריאלי שִטחי

1 מהיכן מגיעה המחשבה שאפשר "להתגרש" מהפלשתינים? "מפקדים למען ביטחון ישראל" חתומים על ההברקה הזאת. אך קציני צבא, בכירים ככל שיהיו, הם מומחים לביצוע משימות צבאיות; לא לחיזוי העתיד, לא כל שכן לניתוח ההיסטוריה. מומחים דומים (ייתכן שאותם קצינים ממש) הסבירו, שביטחוננו רק יגדל בעקבות ההתנתקות מרצועת עזה, וכך הובטח בעקבות הסכמי אוסלו. די בזה כדי לשים את דעתם במידה הנכונה, יותר כאמונה (או: אידיאולוגיה) ופחות כמסקנה רציונלית. 

בסרטון קצר מדבר שחקן על הסכסוך הישראל־ערבי במונחים של זוג נשוי שלא מסתדר יותר ביחד, ולמען איכות חייהם וחיי ילדיהם, כדאי לצדדים להתגרש. הנה הנחת יסוד שגויה: שני הצדדים בסכסוך מעדיפים איכות חיים על מלחמה מתמדת. 150 השנים האחרונות מלמדות אחרת: ערביי ארץ ישראל דחו פעם אחר פעם את פשרת חלוקת הארץ. 

אחרי מלחמת העולם הראשונה, ב־3 בינואר 1919, נחתם בלונדון הסכם בין חיים ויצמן, נציג התנועה הציונית, לבין האמיר פייסל, נציג הממלכה החיג'אזית, שמשמעותו היתה חלוקת מסוימת של האזור. כמה חודשים אחר כך, התנער פייסל מההסכם. ב־1937, דחו הערבים את מפת החלוקה של ועדת פּיל, שהועידה לערבים כ־85 אחוזים מא"י המערבית, ופחות מ־5,000 קמ"ר למדינה היהודית. ב־1947 הם דחו את הצעת החלוקה באו"ם ופתחו במלחמה שמטרתה היתה השמדת היישוב היהודי בארץ. 

ב־1993 נחתם הסכם אוסלו שהכניס לא"י המערבית עשרות אלפי חברי כנופיות חמושות, שהדבר האחרון שחשבו עליו היה שלום עם היאהוד; במהרה הידרדר המצב הביטחוני והמדיני. ביולי 2000 דחה ערפאת את הצעתו (המופקרת לטעמי) של רה"מ דאז אהוד ברק, לנסיגה כמעט מלאה מחבלי שומרון ויהודה, כולל חלוקה בירושלים, ופתח במלחמה נגדנו. ב־2008 דחה אבו מאזן את הצעתו (המופקרת עוד יותר) של רה"מ דאז אהוד אולמרט: נסיגה מלאה כולל חילופי שטחים, חלוקת ירושלים ואפילו הסכמה מסוימת לשיבת פליטים פלשתינים. לא הוחזרה תשובה. 

 

2 הניסיון הרב שצברנו, יחד עם הבנת התרבות הערבית וסמליה, מלמדים שלא ההתאגדות סביב רעיון לאומי מיוחדת לערביי ארץ ישראל, כלומר אין גרעין חיובי (פוזיטיבי) במה שמכונה "לאומיות פלשתינית", המבדיל אותם משאר ערביי המזרח התיכון. ההתאגדות הפלשתינית היא סביב שלילת ריבונותם של היהודים על הארץ ואִיוּנה של ישראל. הם פחות רוצים מדינה לעצמם, ויותר - שלא תהיה לנו אחת כזאת, לא משנה גודל השטח. 

אין מנהיג ערבי האומר שהסכסוך החל ב־1967. כולם מדברים על 1948 לפחות, וחלקם מציב את תחילת הסכסוך עוד בהצהרת בלפור ב־1917 ואף קודם, בשנות ה־80 של המאה ה־19 עם תחילת העליות הציוניות. אלו אינן דקויות, אלא יש להן משמעות מעשית: ערביי האזור אינם מסכימים למסקנה אחרת מאשר החזרת ההיסטוריה לנקודת ההתחלה שהם קבעו, בטרם הקמנו את המדינה. הם אומרים זאת במפורש, אבל חלקנו בהתנשאות אופיינית, מדבר בשמם וקובע שהם חושבים כמונו. בהערה מוסגרת אומַר, שאם חוזרים אחורה בזמן, כדאי לחזור למאה ה־7 עם הכיבוש המוסלמי שגירש חלק מהיהודים ואִסלֵם חלק (כן, חלק מהפלשתינים הוותיקים בארץ הם צאצאי יהודים שאוסלמו). 

 

3 עוד הנחת יסוד של קציני הצבא הללו היא, ששני הצדדים אמונים על חשיבה רציונלית, המניחה שהאדם מעדיף להתפשר, ולכן אפשר להגיע לפתרון. חשיבה רציונלית היא, למשל, דברי חכמינו: שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... יחלוקו. החשיבה הזאת מבטאת בפילוסופיה את התפיסה הסיבתית (הקוזלית), לפיה לכל תופעה יש סיבה, ובהינתן הסיבה לבעיה, אפשר לפתור אותה. לפי זה, מכיוון שהמחשבה היא שהסיבה לסכסוך היא ריב על שטחים, הרי שאם נחלוק אותם, נפתור את הסכסוך. 

החשיבה הסיבתית היא חשיבה מערבית, החל מאריסטו ועד דיויד יוֹּם ובכלל; אבל במזרח התיכון לא מחזיקים ממנה יותר מדי. כאן, לא לכל בעיה יש פתרון. אפילו תפיסת הזמן שונה פה מבמערב. המזרח התיכון עתיק יותר מאירופה, ובמובנים רבים הוא ערש הציוויליזציה האנושית. משוקעים פה מסורות, תפיסות עולם, מנהגים, אמונות, מיתוסים ואירועים היסטוריים, היוצרים תמונת עולם אחרת מזו שהתקבעה במערב. המזרח התיכון לא מקבל בהכרח את ההנחה שזמן שווה כסף. מושג הזמן פה הרבה יותר גמיש, ולכן פעמים רבות מניחים את הבעיה לא פתורה, מתוך הנחה שהזמן יעשה את שלו - מאה או אלף שנים, וייתכן שלעולם לא תיפתר. הניסיון לכפות פתרון על הצדדים, מניח ששניהם שותפים להנחה, שהבעיה היא טריטוריאלית, ולא היא. לכן, בכל פעם שהצדדים כאילו מתקרבים לפתרון - שמשמעותו כפייה על הצד הערבי לקבל תכתיבים מהמערב - מתרחש פיצוץ. במזרח התיכון, לא לכל בעיה יש פתרון. 

הנציג הישראלי, אמון על תפיסה מערבית, ידבר (באנגלית) על "טריטוריה" שאפשר לחלוק. גם בשיח התקשורתי השטחי מדברים על "שטחים". לעומתו, הנציג הערבי־פלשתיני ידבר (אף הוא באנגלית) על טריטוריה, אבל יתכוון למושג העתיק - המופיע גם במקרא - "אדמה", שממנה נגזרת המילה "אדם" - לאמור: במזרח התיכון, אדם ללא אדמה אין לו קיום, ולכן יישפך "דם" על הדבר. אלו אינם משחקי מילים, אלא הבדלי תפישה עמוקים, המסמנים שפה שונה, וממילא תרבות שיח ומו"מ שונה לגמרי. אלה מקבילים שקשה להניח שייפגשו. מסמכי נייר תמורת חבלי אדמה, פה במזרח התיכון? כל המכיר את ההיסטוריה של האזור ותרבותו, מבין את חוסר התוחלת. 

 

4 ועוד לא נגענו בסוגיה הדתית: לפי אמונת המוסלמים, כל ארץ ישראל היא אדמת הֶקְדֵּש (וואקף) השייכת לאומה המוסלמית. לא מצאנו מעולם מנהיג ערבי כלשהו המכיר בזכות היהודים אפילו על רחוב אחד בארץ. ככלל, בכל המזרח התיכון, הזהות של המוסלמים חזקה יותר מהלאומיות החילונית. יתרה מזו, הלאומיות סביבנו מתפרקת, משום שהיתה כסות אירופית מלאכותית, שהמעצמות הקולוניאליסטיות הלבישו על עמי האזור ושבטיו לאחר מלחמת העולם הראשונה. האזור חוזר כיום למבנים הקדומים היציבים יותר, שאפיינו אותו: שבטים, עדות ומשפחות. אז מכל הקבוצות במזרח התיכון, דווקא הפלשתינים יצליחו להחזיק מדינה בת־קיימא עם לאומיות יציבה? מה הקשר ההיסטורי, האתני ואפילו הלשוני בין ערביי עזה לרמאללה, וביניהם לבין ערביי שכם, למשל? 

ואז מגיעה השאלה, מה נעשה עם מיליוני הערבים בין הירדן לים, וכיצד נשמור על רוב יהודי? פירטתי מספר רעיונות במאמרים אחרים; אבל ראשית "סוּר מֵרַע", ורק אח"כ "וַעֲשֵׂה טוֹב". עלינו להכיר בכך שהפתרונות הקודמים המיטו עלינו אסונות; לכן הליכה בדרך אוסלו היא חסרת אחריות. אז כיצד חוזרים קציני הצבא לאותו "פתרון", למרות שתמיד תוצאותיו שליליות? לא עושים ניסיונות בגורלו של עם. אולי כדאי, שהמפקדים האלה יתגרשו בראש ובראשונה מהקיבעון התודעתי תוכו נלכדו. 

גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו