השם ייקום היוולדו

אנחנו לא מכירות. הפנים היפות והמחייכות שלך ביום חתונתך הפכו מוכרות בכל בית, ואת אינך יודעת. התינוק שלך, שהיה מוגן בתוך הרחם שלך, בתוך התפילות שלך, הפך לתינוק של מדינה שלמה, למושא תפילות של מיליונים בארץ ובעולם, ואת אינך יודעת.

את יודעת שהוא נולד. בערפילי התרופות וההרדמה, את מרגישה: הבטן שלך ריקה. אולי הבנת שהתינוק שלך מנהל מאבק על חייו עוד בטרם החלו להימנות ימיו. אולי קלטת מההתחמקות של סביבתך, שהילד הזה נקרע מרחמך בטרם עת - כדי להציל אותך.

לראשונה בחייך את אמא. לראשונה בחייו עמיחי הופך לאב. והרגע הזה, שאצל רובנו הוא אירוע נאצל שבו נפתחים שערי השמים ונשמה נשלחת בעדנה לתוך גוף - הרגע הזה חרות אצלכם במהומה של יריות וצעקות.

רוצחים חסרי שם ביקשו לקחת חיים שעוד לא נוצקו. הלוואי שיימחה שמם לעולם. שיישארו חסרי שם. הילד הטהור שלך עדיין לא קיבל שם. בשביל המוני המתפללים הוא "התינוק בן שירה יעל". אבל יהיה לו שם. לכל איש יש שם. הרוצחים אינם אנשים.

הם ביקשו לקחת ממך גרעין של חיים. אל הרחם שלך הם ירו. אבל מלאכים הסתובבו סביבך כשנפלת אל האספלט. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי. בדמייך חיי. ואת חיה. שירה־יעל בת ליאורה־שרה, את חיה.

אחרי רצח אנו מבקשים "השם ייקום דמו". על התינוק שלך נגיד "השם ייקום היוולדו". ייקום אלוהים את היוולדו בחטף של עובר בן שלושים שבועות, שגם אם יצליח במלחמה הנוכחית וישרוד - הרופאים מעריכים שעוד נכונו לו מלחמות במהלך חייו.

ב"שיר לשירה" של יהונתן גפן מבטיח האב הדובר "תהיי קטנה, מאומה לא יפגע בך... אני אהיה גדול גם בשבילך". בארץ ישראל זו אינה הבטחה אמינה. עובר קטן הפך גדול בשבילך. חבקי, שירה, את כל פחדייך בשתי ידיך. חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עד שתתחזקי.

ההורות הראשונית שלכם, שירה ועמיחי, עוברת דרך טראומה. מהשנייה שבה הפכתם להורים נאלצתם לקבל גם את גודל האחריות והפחד, והחרדה התמידית שכל הורה נושא, ואתם, אתם קיבלתם אותם עד הקצה. אני מתבוננת בתמונותיכם, ומכירה את האדמה שעליה גדלתם, ויודעת שתהיו הורים מצוינים. לכל ילדיכם שעוד יבואו. לילדים שיירפאו אתכם. לחיים שעוד תישאי בתוכך, שירה. כי לחיים האלה יהיו תמיד שמות, ולרוצחים אין. יימח שמם וזכרם.