מאחורי מחאת האפודים הצהובים

המשבר הפוליטי בצרפת מסרב לדעוך, חרף פניית הפרסה של מקרון, שביטל את המס המתוכנן על הדיזל והביע נכונות לוויתורים נוספים. בזאת אין כדי להפיס את דעת המוחים. תלמידי תיכון חסמו מאות בתי ספר ואיגודים קראו לקיום שביתות כאות הזדהות. עד כה גבתה המחאה ארבעה הרוגים ומאות פצועים. אז מי העומדים מאחוריאחת המחאות המקיפות ביותרשנצפו בצרפת מאז 1968, ומהן מטרותיהם?

המחאה פרצה בנובמבר בעקבות העלאת המס על הדיזל, אך הפכה לאלימה רק בשבוע שעבר. ההתארגנות למחאה חוצה גילים, אזורים ועיסוק, וכוללת חברים ממעמד הפועלים וממעמד הביניים, מובטלים, פועלים, עצמאים (בעיקר אמנים) וגמלאים, שכולם מושפעים מיוקר המחייה ונאבקים "לגמור את החודש". המפגינים נקראים כך, משום שהם לובשים את אפודי הבטיחות הנדרשים בכל מכונית לפי החוק הצרפתי, שכן ההסתמכות על מכונית להתניידות - מכנה משותף לכלל המפגינים - הייתה חומר הבערה הראשוני למחאה.

ככל שהתנועה גדלה,גברו דרישותיה.כעת הן מתנקזות לכדי זעם כללי על הוצאות המחיה הגבוהות והמדיניות הכלכלית של מקרון. זה נבחר על רקע הבטחותיו לרפורמות כלכליות, שהיו אמורות להוריד את אחוז המובטלים ולהמריץ את הכלכלה. רבים חשים שמקרון לא קיים את הבטחותיו. ניתוח התקציב לשנים 2018־2019 ע"י המכון הצרפתי למדיניות ציבורית חוזה, שהכנסות האוכלוסיות החלשות צפויות לצנוח עוד יותר במקרה הרע, ובמקרה הטוב - להישאר כפי שהן. מעמד הביניים צפוי לראות שיפור צנוע, בעוד שהמרוויחים הגדולים מהרפורמות המתכוננות הם העשירים, הממוקמים באחוזון העליון. הגמלאים צפויים להיפגע יותר מכולם. על כן, המחאה מתמקדת בתביעה למשכורות גבוהות יותר, הורדת המיסים, כמו גם התפטרותו לאלתר של מקרון.

עיקר ההתארגנות היא ברשתות החברתיות, שבהם פורסמו עצומות, סרטונים וקריאות למחאה. ההפגנות החלו בעקבות הפצת עצומה באמצעות אלגוריתם חדש של פייסבוק להפצת חדשות מקומיות. ככל שהתנועה צמחה, החלו המוחים להיפגש בסופרמרקטים, תחנות דלק ובחדרי פגישות כדי לארגן את המחאות האלימות. ההפגנות מתוכננות בהתאם לזמינות המשתתפים ובמטרה להשיג כיסוי תקשורתי מקסימאלי. דפוס הפעולה העיקרי הוא חסימת כבישים מתמדת ברחבי המדינה, ועיקר המימון מגיע ממקומיים התורמים להם מזון וכסף.

מאפיין מעניין נוסף של התנועה הוא שהיא נטולת מנהיגות רשמית, על אף שישנם מספר דוברים קבועים המהווים דמויות מפתח. עד כה לא התקיימו מגעים בינם לנציגי הממשל, שעדיין מתייחס אליהם כאל "עושי צרות מקצועיים המוּנָעים מאופרטוניזם כלכלי וכוונות בלתי מוסריות, ומנצלים את הכאוס כדי לגנוב מחנויות" - כך רה"מ אדוארד פיליפ בראיון טלוויזיוני לחדשות הערב. להתייחסות הפשטנית הזאת כלפי ההמון, עלולות להיות השלכות כבדות על החרפת המחאות והתמשכותן. ההקבלה המקומית שקופצת (לי לפחות) היא היחס המתנשא של ראשי השלטון בישראל ב־1959 כלפי המאורעות בוואדי סאליב. אז הסכימו שרי הממשלה, שהאחריות על האירועים מוטלת על "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשע ובזנות". נותר להמתין ולראות, האם לאחר ההתקפלות הראשונה של מקרון, תצליח המחאה להשיג ויתורים נוספים. יתרה מזאת, מעניין יהיה לראות האם אפודים צהובים ישטפו את הרחובות במדינות אחרות ברחבי העולם.

פנינה שוקר היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי