פסק דין מהפכני, אך לא מהסיבה שפורסמה

בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית הדין הרבני, שלפיו אישה הפסידה זכויות ברכוש בגלל בגידותיה בבעלה. פסק הדין עוסק בנושא מיוחד הנקרא "שיתוף ספציפי", המתייחס לרכוש שהיה לבעל לפני הנישואים ועל פניו אינו רכוש משותף; ההפך, החוק קובע שרכוש שצבר כל צד לפני הנישואים יהיה שייך לו.

אלא שעל פי פסיקות בתי המשפט, נישואים ארוכי טווח בתוספת "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת שיתוף ("שיתוף ספציפי") עשויים ליצור שיתוף בדירת מגורים שבה התגוררו בני הזוג, גם כאשר נרכשה על ידי אחד מהם לפני הנישואים. למקרה כזה מתייחס פסק הדין.

הבעל הביא לנישואיו מִגרש שקיבל בירושה, ועשה עם קבלן עסקה שבמסגרתה קיבל על המגרש בית מגורים שנרשם על שמו. בני הזוג התגוררו בבית המגורים יותר מ־20 שנה. האישה טענה שהיא זכאית למחצית משווי זכויות בית המגורים, מכוח "השיתוף הספציפי". בית הדין הרבני הגדול קבע ברוב דעות שאין לאישה כל חלק במקרקעין או בדירה, בין השאר משום שהיא בגדה בבעל, וברור שלא היתה לו כוונה לשתף בנכסים שעל שמו את מי שפוגע והורס את חיי המשפחה.

העניין הגיע לבית המשפט העליון, וגם שם נחלקו דעות השופטים. השופט עמית סבר שאין לכלול במסגרת השיקולים עניינים שמקורם בדין הדתי - כגון בגידה של מי מבני הזוג. על כן סבר, בדעת מיעוט, שיש לבטל את פסק הדין של בית הדין הרבני ולקבוע שלאישה מחצית הזכויות בבית מכוח "שיתוף ספציפי".

השופט מינץ - בדעת רוב - נקט עמדת ביניים. הוא הסכים עם השופט עמית שאין במעשה הבגידה כשלעצמו כדי לשלול זכויות שהוקנו, אך לטעמו, בית הדין הרבני הסיק את שלילת השיתוף מתוך מגוון נסיבות רחב, ולאו דווקא על סמך נושא הבגידה ועקרונות הדין הדתי. לכן קבע שאין להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני, שדן בעניין על פי סמכותו.

השופט שטיין הציג את העמדה ההפוכה מהשופט עמית. לדעתו, מכיוון שמדובר בזכות שמלכתחילה אינה מוקנית לאישה, משום שמדובר בנכס שנרכש על ידי הבעל לפני הנישואים - אלא שזכות כזו עשויה לצמוח לה לפי הדין בשנות הנישואים ("שיתוף ספציפי") - אזי מעשי בגידה, לרבות שיקולים הנעוצים באומד דעת הצדדים על פי הדין העברי, עשויים להיות שיקול רלוונטי ואף מכריע לאי־החלת השיתוף הספציפי, ובנסיבות המתאימות אף לשלילתו למפרע.

החידוש המרכזי של פסק הדין הוא שבדרך כזו או אחרת, דעת הרוב מוכנה להכיר בבגידת אחד מבני הזוג כנתון בעל משקל בסוגיית שיתוף הרכוש, לרבות שלילת זכויות שעשויות היו להירכש אילו לא אירעה הבגידה.

חידוש נוסף הוא שבניגוד להלכת "בבלי" הידועה, שלפיה על בית הדין, בדונו בענייני רכוש, להחיל אך ורק את הוראות הדין האזרחי - פסק הדין החדש מכיר בכך שבמקרים מסוימים בית הדין מערב בהחלטתו שיקולים שיסודם בדין הדתי, ובג"ץ לא יתערב בכך ולא ישנה את הכרעתו.

הסיכוי לדיון נוסף אינו גבוה, שכן דעת הרוב אינה נושאת עימה הלכה כה חדשנית ושינוי דרסטי בהלכת בבלי, ודעתו של השופט שטיין - המכיר בכך שייתכן שזכויות שכבר נרכשו יישללו למפרע בשל מעשה בגידה - נשארה כדעת מיעוט.

בכל זאת, פסק הדין מהפכני, משום שאפילו בדברי השופט עמית יש נכונות להכיר במעשה בגידה כמשפיע בזכויות ברכוש. פסק הדין גם מצמצם משמעותית את הפתח שנפתח להכרה בשיתוף ספציפי בנכס, שהובא על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואים. השופטים חזרו והדגישו את מדיניות אי־ההתערבות של בג"ץ בהכרעותיו של בית הדין הרבני, ויש בכך משום חיזוק מדיניות אי ההתערבות, שהתעצמה בשנים האחרונות.

עו"ד עידו דיבון הוא מומחה לענייני משפחה