בסיומה של הסאגה הפוליטית וכמי שהיה שם בכל רגעיה, אני מעיד: לא אנשי לשכת ראש הממשלה הצילו את הקואליציה, אלא קבוצה מאוד אידיאולוגית של אנשי הבית היהודי ומצביעי מפלגות אחרות, פעילי התיישבות וקצינים במילואים - חלקם שייך לגרעין הקשה של החברונים - תלמידי הרב לוינגר, מייסד ההתיישבות היהודית בחברון וביו"ש. יש בהם שלושה דורות של פעילים.
הקבוצה הזאת ריכזה את מעגלי הפעילים, איתרה את הרבנים שחלק משמותיהם פורסמו, והיו במעגל הראשון להציל את הממשלה הלאומית. זו לא הפעם הראשונה שאותו מטה לא־מפלגתי פעל כמטה־על כדי לאחד את המחנה הלאומי.
באחרית ימיו של הרב משה לוינגר, ביקש מהפעילים הצעירים שסביבו - חלקם נערי גבעות שהיום כבר בני 30 - להתגייס לקראת הבחירות, ובשיא הפעילות להעמיד הפגנה גדולה שבמרכזה שלמות ארץ ישראל.
ההפגנה הצליחה להביא מאות אלפים לכיכר מכל המפלגות הלאומיות, והפיחה רוח במפרשי המחנה באיחוד כוחות, למרות התחרות במערכת הבחירות. בלילה התפלל הרב לוינגר להצלחת נתניהו ובבוקר הצביע עבורו, אף על פי שקרא להצביע לבית היהודי. סוג של הצהרה אישית לאחדות בין שתי המפלגות.
הבוגרים שבמטה עוד הספיקו לפעול ב־1990 נגד "התרגיל המסריח", שבו רצו להדיח את שמיר ולמנות את פרס. האחרון כבר הגיע לכנסת להישבע, וברגע האחרון התברר שאין לו רוב. המטה, שפעל אז כמה חודשים בעבודת שטח בריכוזי המצביעים של הימין, מנע ברגע האחרון זליגה של ח"כים להצבעה עבור פרס.
היכן טעו ראשי הבית היהודי? הם היו שבויים בקונספציה שבנו לעצמם עם יועציהם. בניגוד להצהרותיהם, ש"אינם מתנהלים לפי הרבנים" - וכך אולי חשבו - התברר כמה גדולה השפעתם של הרבנים בציונות הדתית וממילא במפלגתם. מסתבר שרוב הרבנים סברו שאין להפיל את הממשלה, למרות הקשיים; והשפעתם גדולה מאוד עד כדי כך שבנט חשש מאובדן מנדטים בבחירות הבאות אם יפעלו נגדם.
בנט ושקד לא הביאו בחשבון שרבים ממצביעי הציונות הדתית לא רואים את המפלגה כחזות הכל - ובוודאי לא את ההתקדמות הפוליטית של ראשיה כסיבה מספיק חשובה להפלת ממשלה לאומית ימנית־דתית.
תנועת הציונות הדתית אינה מפלגה, אלא תנועה אידיאולוגית, וסולם ההתקדמות הפוליטי וההגשמה האישית מעניין פחות רבים מבניה ובנותיה. הם יותר רגילים לסחוב את האלונקה מאשר לשכב עליה. בנט ושקד שכחו שכדי להגשים צריך להיות מסורים, ענווים ו"אפורים"; לחיות ביישובים שיש בהם לעיתים סיכון, ולנסוע שעות בדרכים כדי להגיע ליישוב או לגבעה שצריך להיאחז בה.
הציונות הדתית רואה את עצמה כמשרתת האומה ולא קופצת בראשה "כדי להנהיג אותה", כפי שבנט מצהיר בכל פעם. אמנם לתזה שלו יש שותפים, מהם כאלה שהקימו את "מנהיגות יהודית" לפני שהתפלגו; אבל התיאוריה הזו לא קנתה את הרוב.
כיבוש העמדות בצמרת לא נמצא בדנ"א של הציונות הדתית, שגם לא מתייחסת ברצינות יתרה למנהיגיה הפוליטיים - בכל אופן לא כפי שהם, המנהיגים הפוליטיים, מתייחסים לעצמם. בעניין זה אין אפליה בין נתניהו לבנט. כדאי ששני המנהיגים הפוליטיים יביאו זאת לתשומת ליבם. לא מדובר בכרטיס פתוח לכל מהלך; הענווה תיגמר לנוכח ויתורים חלילה על הארץ, ובמקומה תבוא קשיחות אידיאולוגית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו