"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

רצח רבין מחזיק את השמאל בחיים

,עודכן

יש מידה של כנות באזהרות השמאל על הסתה מימין; ומן הסתם יש בחלק ממנו חרדה לא מזויפת משיח שנאה המחלחל מהמנהיגות הפוליטית לרקמה האזרחית, ומכך שאגרסיביות מילולית תוביל לאלימות פיזית. מותר גם להסכים: בוגדים, אויבים מבית, גיס חמישי, רבין מחפש חבר - אלה ביטויים בזויים ונחותים שצריך לסלק מהשיח הציבורי.

אבל לדחף להתריע ולהציל את החברה מאלימות הימין, שמור בשמאל תפקיד שטחי בלבד. במונחים אנתרופולוגיים, ממלאת הפאניקה מהסתה גם פונקציה מובלעת, סמויה, הקשורה בתהליכים משבריים הכותשים את השמאל כקהילה פוליטית. ככל קהילה, גם השמאל זקוק ל"אחר" כדי להגדיר את ה"אנחנו". כשהשמאל מזהיר מהימין המסית, האלים והמשיחי - הוא לא סתם מסמן את עצמו כהגון, שוחר שלום ורציונלי; הוא גם מבהיר לחברי הקהילה את עילת קיומם.

אפשר להבין כך את הצורך האובססיבי של דוברי השמאל ושופריו לנבור בהסתת הימין: זה לא רק ניסיון להציל את החברה מהידרדרות מוסרית, אלא גם להציל את השמאל מעצמו. המחזוריות מהותית כאן: זה קורה סביב יום השנה לרצח רבין, דוברי השמאל מזדעזעים מ"התכחשות הימין לאחריותו" ומלבים מתח לקראת העצרת, שבה יסומן כרגיל הימין כטומאה שיש להרחיקה מהחברה. זהו לא שונה מאוד מריטואל הוקעה, כמו ליווי אסירים לכלא או חולי נפש למוסד הסגור.

ובדיוק כמו בתי כלא ומוסדות סגורים, גם שיח הריפוי של השמאל, ברובד העמוק, לא נועד לתקן את החברה, אלא לשמר את הנגע: השמאל זקוק להסתת הימין כרוע שסביבו מוכרחים להתלכד בדחיפות. רצח רבין הוא הדבק האינטלקטואלי האחרון שמחזיק, איכשהו, את השמאל המתפורר. העצרת שלשום המחישה עד כמה הוא מרוסק כקהילה פוליטית.

פרקטיקה דומה התקיימה במידה מסוימת עוד לפני שרבין נרצח: גם אז התגייסו בשמאל לסמן את הימין - ולא את הטרור הפלשתיני - כמכשול לשלום, כאיום מוסרי וכסכנה קיומית בוערת. זה לא פסק אפילו כשנציגי הימין הושיטו יד לפיוס: כשרבני יש"ע ביקשו ליישר הדורים עם נשיא המדינה עזר ויצמן, אחרי הסערה שחוללה תמיכתם בסרבנות מצפון ימנית, הם לא הורשו להיכנס ללשכתו. משום שבדיוק כמו בעצרת במוצ"ש, גם אז לא באמת התעניין השמאל בריפוי חברתי. הוא היה צריך להצביע על אשמים, להשליך להמונים איזה מנוול שסביבו יוכלו המאמינים הנואשים להתגודד בזעם.

אז ועכשיו, מונע הדחף הזה מהמצוקה האלקטורלית והאידיאולוגית שאליה נקלע השמאל בעקבות אוסלו. עיסוקו האובססיבי בימין כסכנה קיומית הוא מתודה לטיפול בדיסוננס הקוגניטיבי שיצרו פיגועי הדמים. כשפנטזיית השלום התנפצה, היה קשה להודות שהקטסטרופה קשורה במחדלי המדיניות שהובילו מנהיגיו. את שיברון הלב מהפלשתינים, ניקזו בשמאל לעבר המתנחלים והימין: הם, ולא הפלשתינים, סומנו כאויב שיש למגר, כרוע שצריך לטהר. ייתכן שבשמאל אף חרדים מהיום שבו יחזור הימין בתשובה, כי אז שוב לא יהיה מנוס מהבשורה: החזון שלכם קרס, ולא באשמת הימין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר