אין סמכות לפסילת חוק הלאום

"פורמליסט עקר" - זה הכינוי שנתן אהרן ברק לאדם המאמין ששלטון החוק הוא דבקות במילות החוק כלשונן, ולא בפרשנות של נישאים מעם - שופטים־פילוסופים יודעי־כל.

תמצית הדמוקרטיה היא שלטון "של העם, על ידי העם ולמען העם", כפי שגרס אברהם לינקולן. אך כמי שלמד את הגותם של גדולים מרוסו ועד קנת' ארו, ידוע לי שאפילו שלטון הרוב אינו ניתן להשגה. קל וחומר ששלטון רוב, הנענה תמיד ל"עקרונות היסוד (העמומים) של השיטה", אינו בגדר האפשר. עם זאת, חלילה לנו מלקבל כל תכתיב של שלטון נבחר; במקרי קיצון יש להתקומם ואף למרוד. אבל אם נפסול מעשים סבירים בעליל של הרשויות המחוקקת והמבצעת, נחבל בעיקרי הדמוקרטיה. לצערנו, רבים מאלה הנאמנים באורח מוחלט לנישאים־מעם מרימים שוב את ידם על המוסדות הנבחרים.

סיבה עיקרית אחת לפסילת חוק היא סתירה בינו לחוקה "פורמלית", שמעמדה גובר על חוקים. הגישה הזאת היתה מקובלת על ביהמ"ש העליון עד תחילת שנות ה־90. חוקי יסוד נחשבו (למעט מקרים של "סעיפים משוריינים") כבעלי מעמד זהה לחוקים "רגילים". "פסקת ההגבלה" הכלולה בשני חוקי היסוד שהתקבלו ב־1992 אכן נתנה להם מעמד עדיף על חוקים: "אין פוגעים (בזכויות שבחוקים אלה) אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". מפנה דרמטי במעמד כל חוקי היסוד חל בפסק דין "המזרחי" ב־1995, שקבע שכל חוקי היסוד עדיפים על חוקים "רגילים". בהבל פיו החליט ביהמ"ש על קבלת חוקה פורמלית, בניגוד ברור לכוונת המחוקק.

הכנסת שהיתה ערה לתהליך הזה קבעה את "חוק הלאום" כחוק יסוד שאין לשנותו "אלא בחוק־יסוד שהתקבל ברוב של חברי הכנסת"; לשון אחר: לבית המשפט אין אפשרות לערער על תוכנו של חוק הלאום, אלא אם כן יסתור חוק יסוד מאוחר יותר (לרבות תיקון החוק עצמו), שיתקבל על ידי 61 ח"כים לפחות.

תוכנו של חוק הלאום גלוי. אין בו אלא דברים מובנים מאליהם: שם המדינה, סמלה, הדגל, ההמנון, אי פגיעה במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני(!) קבלת החוק, קיבוץ גלויות, קשר עם יהדות העולם, התיישבות יהודית, מעמד ללוח העברי לצד הלועזי, יום העצמאות וימי הזיכרון, ימי מנוחה ושבתון כאשר "למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם". אין בחוק שום פגיעה בשוויון האישי של האזרחים על פי דת, גזע, מין ולאום.

הסעיף המקומם את מתנגדי החוק הוא: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". זו סיבת הקיום של מדינת ישראל ותמצית הציונות על כל גווניה; היא מודגשת בהכרזת העצמאות ובהחלטת עצרת האו"ם מ־1947.

בין העותרים בדרישה לפסילת החוק: ארגון עדאלה, הרשימה המשותפת ומרצ. בין המתנגדים לחוק גם יש עתיד והמחנה הציוני. עתה יש לצרף לאויבי החוק גם את ביהמ"ש העליון בשל עצם הסכמתו לדון בעתירות, בניגוד לסדר החוקתי שקבע הוא עצמו.

ההתנהלות המקטבת הנוכחית דוחפת גם אנשי שמאל מובהקים ותומכים נאמנים של הרשות השופטת, לשקול מעבר למחנה המבקרים את השגות הסרק על חוק הלאום ואת העתירות הבלתי־חוקיות לביטולו.