תזכירו לנתניהו שהוא נבחר ציבור

נתניהו דורך על אזרחית והקהל מריע. הוא אומר לה שהיא "משעממת", והקהל מריע בהתלהבות. הבעיה לא בראש הממשלה, המזלזל בכעס לגיטימי של אזרח, אלא באזרחים האחרים, שאינם מבינים את משמעות המושג "נבחר ציבור".

כן, ראש ממשלה, חזק ואהוב ככל שיהיה, הוא עדיין נבחר ציבור, לא שליח אל. דוד המלך נבחר על ידי אלוהים, שמואל הנביא נשלח לבית ישי בבית לחם וכשמופיע דוד אלוהים אומר לו "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא". בנימין נתניהו התמודד בבחירות, ובסיומן הוא נשא נאום, לא נמשח בשמן.

התנהגות נתניהו מעידה כי הוא בטוח שהוא בן מלוכה: הדרישה לשפץ את הבית הפרטי על חשבון הציבור, המתנות, הבן המצטרף לאירועים, כל אלה אומרים: "מגיע לי". מותר לו לדרוש הכל. אבל מי הם האזרחים הרואים בדרישות אלה דבר לגיטימי, מדוע הם אינם מבינים שגם אם נתניהו מנהיג מופלא, הוא בסך הכל מבצע את תפקידו? הוא לא עושה לנו טובה; איש לא הכריח אותו להתמודד על התפקיד. להיות ראש ממשלה, למרות האתגרים, זאת זכות, לא חובה. את תודתו אמור הציבור להביע בקלפי; לא במנחות ולא במימון גחמות.

אבל חלק מהציבור שכח מהי דמוקרטיה ומה תפקידם של נבחרי הציבור בה. המושג הזה, שבמהותו מגלם שירות לציבור - ולא ציבור משרת - רוקן מתוכן. עומדת אישה, שקיבלה הזדמנות נדירה לומר דבר מה לראש ממשלתה, וכל הסובבים מערערים על זכותה למחות, לשאול שאלות, להביע עמדה. מבחינת הקהל, היא רק מפריעה למלך בנאומו, מטרד שיש לסלק.

נתניהו איננו המנהיג היחיד שמתנהג כך. טראמפ, פוטין, ארדואן - כולם נציגיה של אותה גישה. האזרחים, מבחינתם, נועדו לצורכי סגידה והרעפת כבוד. הם כל כך בטוחים בעצמם ובמעמדם, אותם מנהיגים, שהם מרגישים שמותר להם לעשות הכל. טראמפ יכול להיכנס לעימות מביך עם כוכבת פורנו ולהרהר באפשרות להעניק לעצמו חנינה. ארדואן ופוטין יכולים להגביל את חופש העיתונות והדיבור, והציבור לא יבין שנגזל ממנו חלק מהותי מהדמוקרטיה: הזכויות שלו.

כי כשאין בנמצא מי שמאיים על מעמדך, אתה פשוט לא חושש יותר מכלום. אתה יודע שאתה שם בכל מקרה, ואיש לא ירהיב עוז להזיז אותך ממקומך. לו היה נתניהו מרגיש שהקהל בקריית שמונה נע באי־נוחות בכסאו, אילו מישהו בעל עמדה היה קם ואומר "אין לך זכות לדבר כך לגברת הזאת", זה אולי היה מסתיים בהתנצלות.

אבל לא היה שם אף אחד שיתייצב מולו. איש לא היה שם כדי להזכיר לנתניהו שהוא נבחר ציבור.