המזרח התיכון הוכה בסנוורים. הפלשתינים הוכו שוק על ירך, אך מחצינים כלפי חוץ שביעות רצון קיצונית. לעומתם, הישראלים, שהלמו בזרוע הצבאית של חמאס וניתצו את מרכזי הממשל האזרחי שלו, מתהלכים אבלים וחפויי ראש. לא ייאמן כי יסופר. ראש הממשלה ושריו בסיוע דובר צה"ל הסבירו אתמול בתקשורת שההצלחה מובהקת. אך 24 השעות הראשונות אחרי הפסקת האש היו שייכות לתחושות הציבור הרחב. בכל פינת רחוב נשמעה אכזבה, "רוצים את אפקט דאחייה" ו"צריך היה להיכנס בהם עד הסוף". סקרי דעת הקהל הראשונים נתנו לכך ביטוי מסוים. אהוד ברק, שעם בנימין נתניהו זכה אמש להערכה על תפקודו לפי סקר שפורסם בתוכניתו של נסים משעל בערוץ 2, תיאר זאת כך: הוא ידע בעבר מהלכים צבאיים שזכו לתמיכת 80 אחוזים מהציבור, אך בתוך עשרה ימים התהפך הגלגל ונעלמה האהדה. בלי לומר מה כוונתו, רמז שהציבור תובע עתה כניסה קרקעית לרצועת עזה, אבל עם מניין ההרוגים הראשונים והזעקה הבינלאומית נגד ישראל היו צה"ל וההנהגה המדינית נותרים בשטח ללא גיבוי של האזרחים מבית. נכון שנתניהו ואביגדור ליברמן הבטיחו בבחירות 2009 לרוצץ את ראש הנחש של חמאס. אפשר לבוא עימם חשבון על הפרת התחייבותם. זה ויכוח מורכב מפני שבשנים האחרונות - על רקע מרכזיותו של מיזם הגרעין האיראני - אין המלחמה בחמאס עזה (ובחיזבאללה בלבנון) עומדת בפני עצמה, אלא היא הפרק של העימות האלים מול הזרועות של האייתוללות בטהרן ושל האחים המוסלמים. אמנם מדובר באותו אויב, אך לא באותה מערכה. כך נראים לי הדברים. לא ברור אם גם לנתניהו ולברק ולליברמן, ויש חשיבות מרכזית לעמדת בני בגין, משה (בוגי) יעלון ודן מרידור. בגלל המורכבות הזאת מהלך צבאי למיגור חמאס והג'יהאד האיסלאמי כחלק מזרוע של האחים המוסלמים במצרים או איראן מצריך נכונות ישראלית לעמוד במערכה צבאית ומדינית ממושכת, שיש במהלכה גם כישלונות ואכזבות ובדידות בינלאומית. מערכה כזו היא טיפול שורש המצריך ממשלת אחדות לאומית, שתבדוק אם ברצונה לשלם מחיר כה כבד. "עמוד ענן" לא היה כזה. הוא היה סיוע חירום שבוצע בהצלחה. הפעלתה של תוכנית מגירה אשר מימושה נכפה על ישראל באש יזומה בקצב גובר והולך של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. משמעות ההבדל בין שתי התפיסות טרם חילחלה לציבור. הסקר שהוצג אמש ב"משעל חם" מאת פרופ' יצחק כץ מ"מאגר מוחות" מלמד שהתרעומת החלישה את הליכוד וישראל ביתנו בהיקף משמעותי, אך לא כזה שאינו ניתן לתיקון; שגם שלי יחימוביץ' הפסידה אך יכולה להתאושש; שציפי לבני מאפילה על שאול מופז, ומרוששת את הקופה של יאיר לפיד; ושהרב חיים אמסלם עם "עם שלם" (לצנינים לש"ס) ונפתלי בנט בבית היהודי הם סיפור הצלחה אבל לא רועם, ושאהוד ברק (העצמאות) יגיע כמותם לכנסת. אולי גם שמרצ חייבת ללמוד כי גם בשמאל הציוני לא אוהבים את ה"נגד, נגד, נגד" הנצחי להפעלת צה"ל.
