הקלות הבלתי נסבלת של הייאוש

לא בין ימין לשמאל שסועה הארץ, לא בין מתנגדי המלחמה לתומכיה, כי אם בין אלה שמתעקשים למצוא בחיים האלו שלנו תכלית ותוחלת ובין אלו שאיבדו תקווה לכך ומסתפקים בניסיון לשרוד את החיים הפיזיים הממשיים בלבד.

נכון לעכשיו, אנחנו מצויים בתוך הפסקת אש, וסביר להניח כי זיכרוננו הקצר מחק את המראות ואת הקולות שליוו אותנו בשבוע האחרון, אולם אם ננסה להספיק ולתפוס משהו מאינסוף הדיבורים והפרשנויות שליוו את הנפילות ואת היירוטים, הסכמה אחת היתה גורפת.

ההסכמה היא שאורך חיי התכלית שלשמה יצאנו למבצע עמוד ענן, קרי השגת שקט לדרום, קצר כמעט כאורך חייו של קרטון חלב מחוץ למקרר ביום קיץ חם.

לא היה אחד שדיבר על הישגים ארוכים, בני קיימא, יציבים ואסטרטגיים. לכן הדיון האמיתי לא נסב בכלל על נחיצותו או אי נחיצותו של מבצע צבאי המסכן ומקפח חיים, משום שנחיצותו הזעירה והמוגבלת ברורה לכל, אלא על המהות העמוקה: האם מדינת ישראל ויתרה על פתרון לסכסוך?

התמיכה הגורפת במהלך חסר סיכוי - משמעותו ויתור הלכה למעשה על חיפוש פתרון ארוך טווח שיעניק ביטחון יציב לתושבי הדרום והארץ כולה. חמישה אחוזים מהאוכלוסייה בארץ בלבד, לפי הסקרים שפורסמו בימים הראשונים למלחמה, אינם נכנעים לחוסר האונים, אינם מעוניינים בפתרונות כזב ואינם סומכים על הרתעה שכבר הוכח מעל לכל ספק סביר שאינה אפקטיבית.

זהבה גלאון ונציגים נוספים של מרצ לא פחדו מכוח העדר והיו מהבודדים שהעזו כבר מהיום הראשון לומר שיש דרך אחרת. דרך שגם אם אינה סלולה, היא פתוחה, ואולי יש לבחור בה. לא הצד השני צריך לאמץ אותה אלא קודם כל אנחנו - החלק הארי של הישראלים שהתמכרו לייאוש ולקורבנות, המוכנים להעביר את החיים ללא תכלית ותוחלת עם פתרונות קצרי טווח לפצעים הכואבים במקרה הטוב, וללא פתרון כלל במקרה הרע - הם שצריכים לאמץ את ההכרה שרק מהלכים מדיניים ולא צבאיים ישיגו שקט שאפשר לתכנן בו תוכניות, בלי שהאזעקות יקטעו אותן.

הקושי לצאת מול הקונצנזוס, שטוף תחושת הצדק הקיומית המתאימה למגרש הילדים ולא למגרש המדיני, ניכר על פניהם של גלאון והאחרים שישבו באולפנים, ובמקום להסיט את הדיון מקצה האף אל קצה האופק נאלצו לשמוע ממירי רגב ומתואמיה טענות מעגליות ועקרות כגון: "יצאנו מעזה ותראו" או "בוגדים, סוסים טרויאניים".

הדיון העקר בטלוויזיה הוא הייצוג הנאמן של המציאות שמחוץ למרקע. לא פתרון, לא יציבות, לא עתיד מבקש העדר - אלא המשך שקיעה בחוסר המשמעות שבחוסר המוצא. זהו המצב התודעתי הטוב ביותר לפוליטיקאים, כך הם יכולים לשלוט בלי הפרעה, בלי נדנודים, בלי מהפכות ובלי מחאות. בשקט.