אהוד ברק בתפקיד "הארי המזוהם"

צודקת מיכל אהרוני, שאבחנה כאןבמאמרה האחרון("ברק מעורר כעס, גבאי מרדים", 20.9) שאהוד ברק מצליח לעורר רגשות עזים בשיח הפוליטי הישראלי. הוא מלהיב את השמאל ומעביר את הימין על דעתו, היא טוענת, הרבה יותר מיו"ר העבודה אבי גבאי, שמתאמץ ו"נותן עבודה", אבל לא מצליח לעורר כל רגש; אפילו לא שלילי.

השמאל, מצידו, זוכה באמצעותו לרגעים נדירים של פורקן רגשי. רבים שם מתענגים על כל פיסת "אופוזיציה לוחמת" שהוא מנפק בקיצוניות שאין שני לה, בטח לא אצל יריבי נתניהו במערכת הפוליטית. "כשברק בועט - זה פוגע בבטן", מסכמת אהרוני.

אבל ברק, יש לומר, זוכה לתהילתו הנוכחית - שתרגומה לאחוזי תמיכה או מנדטים טרם נמדד, משום מה - בעיקר כי הפך לנקז השנאה הגדול ביותר בשמאל; ציוציו, נאומיו, ראיונותיו - דלים בתוכן ממשי, אבל עשירים במכמני תיעוב נגד רה"מ נתניהו. בשמאל מייחלים לחזרתו לפוליטיקה, לא בזכות תוכניתו הפוליטית או משנתו החברתית (מהן, באמת?) - אלא כי הוא נתפס כמי שמסוגל "להוריד את נתניהו". הוא משמש שסתום לחץ, שדרכו משתחרר השמאל ממטען עודף של תסכול ואין אונים שהצטבר בשנות נתניהו האבודות.

כה רב הייאוש, עד שסדרת התבטאויות וולגרית ונחותה למדי מצליחה לייצר בשמאל תנועת מטוטלת רגשית מקצה לקצה. הסיכוי התיאורטי, הקלוש, להביס את נתניהו, מביא אפילו אנשים אינטליגנטים ובעלי תודעה היסטורית לפנטז, להתרפס, להתחנן ממש, לשובו של האיש שעד אתמול הואשם בריסוק כל חלומותיהם.

זה האיש, נזכיר, שבמשמרת שלו נורו למוות מפגינים ערבים; שבגד בבעלי בריתנו בדרום לבנון; שקבר סופית את תהליך אוסלו והתרברב על שחשף את רמאותו של יאסר ערפאת; זה האיש שפורר את מפלגת העבודה, וחיבל אנושות בסיכוייה להיחלץ משולי האופוזיציה. לעזאזל, הוא זה שמנע הקמת גוש חוסם ב־2009 ואפשר לנתניהו להרכיב ממשלה. על כל זה לא רק מוחלים, אלא מפזזים לעומתו במחולות חיזור פתייניים. והוא, מצידו, אפילו לא נדרש לאזור אומץ, לעמוד על במה ולהכריז: אני חוזר, אם תרצו בי, ואתמודד מול נתניהו.

יש משהו כמעט אנטי־דמוקרטי בפנטזיית השמאל על מועמד שיבוא ברגע האחרון במין "דאוס־אקס־מכינה", ש"יוזמן" על ידי חזית על־מפלגתית לכס המנהיג, אולי אפילו בלי מראית עין של בחירות פנימיות, כדי "להשתלט" מחדש על המדינה. עד לפני חודשים אחדים התפללו שהחקירות ישחררו את הבית בבלפור; עכשיו בונים על ברק. זו אותה פתולוגיה.

זה לא ששכחו בשמאל מי זה אהוד ברק; הם רק בטוחים שהוא היחיד שיכול "לעצור את ההידרדרות". אותה קונספציית סרק על "תהליך קטלני" של שקיעה וקריסה, שהם מייחסים לנתניהו. כאן, לכל הפחות, יש מידה סבירה של קוהרנטיות: אם בסרט של השמאל נתניהו הוא ארדואן או צ'אושסקו, אז מותר ורצוי לזמן מן השאול גם את גדול הנבלים לשיטתם. אחרי הכל, אם אהוד־"הארי המזוהם"־ברק חיסל את אוסלו ואת מפלגת העבודה בסרטים הקודמים, הוא לבטח יצליח לטפל בנתניהו בסרט ההמשך.