עד יום ראשון האחרון גם אני, כמו רוב אזרחי המדינה, הייתי דבוקה למסכי הטלוויזיה והאינטרנט, מחפשת כל פיסת מידע חדשה, גומעת כל טיל וכל פרשנות, להרגיש קצת מלחמה. ביום ראשון יצאתי בבוקר מוקדם, כעובדת "ישראל היום", לחלק עיתונים לתושבי הדרום ולחיילים הרבים שהגיעו לאזור. או אז נגלו לפני מראות אמיתיים של מלחמה. הדבר הראשון שתפס את עיניי היה כלי הרכב הרבים השייכים לחברות השונות, המרכיבות את השוק הכלכלי של המדינה. כל אותם "רכבי חברה" היו מאוישים באנשי מילואים, שהודיעו לבוסים שעם כל הכבוד, המשימות שבמשרד יכולות לחכות משום שיש להם חובה גדולה יותר - הצטרפות לכוחות הנאספים בדרום, לשם הגיעו עם צו 8 ביד. מעולם לא השתתפתי במלחמה, לשמחתי הרבה. המלחמה היחידה שהייתי שותפה לה בתור אזרחית היא מלחמת המפרץ. ואכן, אזעקות הן דבר מלחיץ, וכך גם המרחבים המוגנים או החדרים האטומים, אבל כל זה לא מתקרב ולו במעט למה שקורה בימים אלו בדרום. השקט מעיק ומפחיד ושולט לאורך עשרות קילומטרים, כל השטח נראה כאילו לא חיים בו אזרחים והוא נשלט על ידי הצבא, יש טנקים בכל מקום, פזורים בשדות, מועברים על אינספור משאיות, כמויות שמעולם לא ראיתי. עשרות רבות של רכבי ביטחון נוסעים הלוך ושוב, ורוב כלי הרכב זולתם הם של כלי התקשורת, המחפשים עוד סיפור ועוד נפילה. לאורך כל הדרך, כמו בשטח צבאי סגור, מפוזרים עשרות מחסומי צבא ומשטרה והדריכות והלחץ מורגשים אצל כולם. רעש המטוסים והמסוקים בלתי פוסק ובלתי נתפס, לאורך כל היום, וככל שמתקרבים לגבול עם הרצועה אי אפשר להתעלם אפילו לרגע מזמזום המזל"טים שחגים למעלה. כמו רעש לבן שהפך לשיגרת יומם של תושבי הדרום. הצפלינים, שנראים כמו בלונים נחמדים ולא מזיקים, מעידים גם הם על איסוף מודיעין ועל מלחמה אמיתית, שלמרות האזעקות הבודדות באזור גוש דן, נראה שאינה מורגשת שם כמעט. כן, הפייסבוק מלא בסטטוסים שנונים יותר או פחות של תושבי המרכז: מי לבש מה כשרץ לחדר המדרגות, לאיזה בר יוצאים כדי להירגע ושאר הלצות. בדרום אין אפילו זמן לצאת מהאוטו כדי להישכב על הרצפה וכבר נשמע הבום, חזק ואימתני ותמיד קרוב, בייחוד באותו מקרה שבו אחד הטילים התפוצץ כ-200 מטר מאיתנו, בשטח פתוח (מה שלא הופך את הסיוט לקטן יותר). המושבים והערים בדרום נראים כמו יישובי רפאים, אין בא ואין יוצא אפילו לפתח הבית. החיות המשוטטות נעלמו כלא היו. לאורך כל הדרך שאלו אותנו אם השתגענו, או למה אנחנו מסכנים את עצמנו. אבל לנו ברור שזה החלק שלנו במאמץ הישראלי המשותף. אמנם גם לפני שנכנסנו ממש לטווח השיגורים שלפנו את התשובה הציונית הזאת, אבל ברגע שמתחילים להתעופף מעליך כל כך הרבה טילים ומסביב נשמעות עשרות אזעקות, התשובה היא אותה תשובה אבל מהוססת יותר. ושלא יהיה ספק - אני אמשיך לעשות את זה כל עוד יהיו חיילים ואזרחים שצמאים לקצת שיגרה ולנורמליות.
