"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שברו שתיקה באוטובוס "תגלית"

,עודכן

פעילי שוברים שתיקה ומעריציהם בשמאל טפחו זה לזה על השכם, לאחר שצעירים יהודים נטשו בספונטניות את תוכנית "תגלית", שבמסגרתה הגיעו לביקור בארץ. בזמן שהתפנה, הצטרפו הפורשים לסיור מודרך של שוברים שתיקה כדי להתוודע מקרוב למציאות המוסתרת, המוכחשת והמושתקת של ה"כיבוש הישראלי", שעליו לא שמעו דבר מימיהם - מה להם ולפוליטיקה?

נפשם הרגישה של צעירים בעלי מצפון אלה, שרק חלמו להרוות נפשם בניחוח מולדת אבותיהם, לא יכלה לשאת את "ההסברה הציונית". ברגע אחד קמו וערקו - לא לפני שנאמו בספונטניות לעוקביהם הספונטניים בפייסבוק. כך מצאו עצמם נערי התפוצות מחוץ לאוטובוס הציוני, תרמיל על שכם ומקל ביד, נעים ונדים במולדתם הנפשעת. רצה הגורל, ובאותה העת עמדו בקרן רחוב פעילי שוברים שתיקה וצלם עיתון "הארץ", וקוששו תיירים הרפתקנים לסיור ספונטני מעבר להררי החושך. לגמרי במקרה. אורחינו הנבוכים מצאו מורי דרך חדשים למסעותיהם בארץ הקודש: צעד קטן לנוער, ניתור ענק לסיום הכיבוש. אפשר לכבות מצלמות.

את הנרטיב הזה, פחות או יותר, משווקים לאחרונה בשביעות רצון בשוברים שתיקה, ואם לשפוט על פי הרשתות החברתיות והצהרות התמיכה של אושיות השמאל - ה"בייס" שותה את מעשיית הפלאים בשקיקה. מפליא איך שמגזר המזוהה לאחרונה דווקא עם רציונליות וחילוניות, החל להאמין בסיפורי ניסים. ומדהים עוד יותר שמחנה פוליטי, המגיר זיעה במרדפיו אחר רסיסי "פייק ניוז" אצל יריביו, התמסר כנער מאוהב ל"אייטם" מופרך ומלא חורים שכזה.

ואולי הפיתוי להאמין דווקא מובן: האגדה של שוברים שתיקה ממזגת בין נוסחת רומן חניכה, שבו צעיר תמים יוצא מעולם אגדות ילדותו ונכנס לעולם הבוגרים ה"אמיתי", לבין אגדת "מטריקס", שבה מגלה הגיבור שהוא חי במציאות מדומה. כך שלפו ה"מורפיוס" של שוברים שתיקה את הנוער התמים מאוטובוס המטריקס של ההסברה הציונית והעניקו להם חווית "תגלית" על־אמת.

זוהי, לכאורה, "קפסולת המשמעויות" של שוברים שתיקה, שעילת קיומם היא להקיץ שאננים מתרדמתם ולפקוח את עיניהם למציאות המושתקת. להאמין לנס באוטובוס "תגלית" זה בעצם לפרגן לעצמך את התחושה שאתה בנבחרת של מורפיוס והמפוכחים, ולא בעדר הפתיים הצייתנים שמסביב. זה, כנראה, גם התמריץ הפסיכולוגי לתמיכה בארגון: מי לא רוצה להרגיש ולהיראות חכם?

בשוברים שתיקה רצו שנאמין שאם צעירי "תגלית" נהו אחריהם, כנראה הם גילו את האמת. אבל המעשייה הקלושה שתפרו היא תמצית מהותם: סיפור שבגרעינו יש אולי, בדוחק, רסיס אמת, אבל מרביתו גוזמה; מתיחה ילדותית ונואלת על חשבון מיזם חינוכי בלב הקונצנזוס; חלוקה פשטנית בין "האמת שאנחנו חושפים" ל"שקר" של כל השאר - מהצבא ועד "תגלית"; וטקטיקה שחוקה של פנייה לזרים, תוך שיבוש מכוון של מאמצי ההסברה ישראליים.

איך נאמין לכם, שוברים שתיקה, אם פעם אחר פעם אתם משתמשים בכזבים ובהפרזות ככלי עבודה במסגרת מאמציכם לשווק לנו את מה שאתם מרהיבים עוז לכנות"האמת"? מי בעצם זקוק לשקרים כדי לומר את האמת?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר