בין תרומה לשנור

במלאות לו 33 שנים הגיע מפעל שירותרום לסוף דרכו. ועדה בראשות דובר צה"ל יואב (פולי) מרדכי המליצה לבטלו. ב-2005 הכניסו שידור השירים ואיסוף התרומות כ-30 מיליון שקלים. בשנה שעברה 19 מיליון בלבד. לא שווה את המאמץ ואת ההוצאות. ממילא חלק מהכספים שהובטחו לא הגיעו, או נבלמו בקורי המנגנון.

מלכתחילה אפיון המפעל היה בעייתי. מצד אחד הוא ביטא את ערך התרומה ("כאשר ידבנו ליבו") כביטוי לדאגה לאינטרס של הכלל, ומצד אחר הוא ביטא שיבה אל תרבות ה"שנור", שהיתה מאז ומעולם מושא להסתייגות בעיני מפעל התחייה הציוני.

אין זאת אומרת שההתרמה אינה ערך ראוי. ודאי שראוי. רעיון המעשר המקורי אינו רק חובה שהיתה בבחינת מס, אלא גם הכרה בצורך לתרום. לפיכך בשנה הבאה יחזור מפעל שירותרום במעטה חדש. עם נוסחה חדשה. התרומה לא תהיה בהבטחת כספים ואיסופם, אלא בערכים אחרים. מה יוכלו לתרום? מרדכי יידרש לנפק הצעה חלופית.

הבעיה היא שההתרמה לצה"ל אינה באה לביטוי רק במפעל זה. על הפרק ניצבות שתי סוגיות נוספות: יחידות בצה"ל קיבלו היתר לאסוף תרומות. לא כספים אבל חפצים נחוצים. כשמדובר ביחידות שדה אי אפשר כמעט לעמוד בפני הנכונות לתרום. אך האם זה רצוי? האם ישראל מוכנה להודות כי אינה מספקת את כל צרכיו של המגויס בשירות חובה-

התשובה אינה קלה. מפני שאם לא לאפשר זאת לחיילים - מדוע לתלמידים? הרי במערכת החינוך בתי הספר נשענים על סיוע ממשפחות התלמיד. במה עדיף התלמיד על פני החייל-

קיימת גם בעיית ההתרמה בחו"ל. אם הישראלי לא ייקרא לסייע ללוחם - מדוע יעשו כן יהודים בחו"ל וישראלים יורדים, שהקימו מפעל יעיל להקל על מצפונם? הן הם מזרימים עשרות מיליונים לרווחת החיילים.

מותו של מפעל שירותרום כמעט התבקש מאליו. הוא היה בהליכי נסיגה וגסיסה. מרדכי חסך ממנו את הביזיון. אך סוגיות ה"שנור" בצה"ל טרם מצאו את פתרונן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו