"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אזהרת צפייה: הסתה רגשית

,עודכן

קשה לשים את האצבע על הרגע שבו זה קרה, אבל אם לשפוט לפי השבועות האחרונים, אנו בעיצומה של מתקפת דעת קהל. אפשר למתוח קו בין מחנות המהגרים בארה"ב ופרשת החמגשיות במעון ראש הממשלה: המשותף לשני המקרים הוא סיקור תקשורתי בעל מטען רגשי עודף וחסר תקדים כמעט.

רבים הופתעו כשזרמו הדיווחים על מקור התמונה של ילדת המהגרים הבוכייה על שער ה"טיים". הילדה לא נלקחה מהוריה, והעיתון הודה ב"שגיאה". אבל צרכן תקשורת ביקורתי צריך היה לערער לא רק על ה"שגיאה", אלא גם על המניפולציות הרגשיות השחוקות: הוצאה מהקשר, סימון רשעים, ילדים בוכים. כך גם "אירוע המדיה" סביב מגישת הטלוויזיה רייצ'ל מדאו, שפרצה בבכי כשדיווחה על הפרדת ילדי מהגרים מהוריהם. השידורים המחזוריים והכפייתיים וההתפייטות הרגשנית של עמיתיה: כך פועלת עיתונות מגויסת.

ודאי שמותר להזדעזע מעוול, אם שוכנעתם בקיומו. אבל לאיזה סף רחוב מוכנים לרדת כלי תקשורת כדי לעצב עמדות; ואילו קווי גבול מוסריים, כמו שימוש נצלני בחסרי ישע, עוד ייחצו ברגל תעמולתית גסה?

זו בדיוק ההסתה הרגשית שמופעלת עלינו סביב הרגלי ההסעדה בבית ראש הממשלה. עצם העיסוק בזה אמור להביך כל אדם הגון, אבל אנחנו נתונים למתקפת "זעזוע", ואבוי למי שיישאר אדיש.

הסמנטיקה חשובה כאן אפילו יותר מהטקסיות הפומפוזית של משדרי החדשות: כמה עיתונאים משתמשים בעולם הדימויים המניפולטיבי של בית מלוכה, נסיכים ואצילים, כשמדובר במשפחתו של ראש ממשלה נבחר? רק בסוף השבוע תיארה פרשנית פוליטית בכירה ועטורת פרסים את שרה נתניהו כ"מלכה", וקישטה בנדיבות עם שמות התואר "קטנונית" ו"קמצנית". אלה לא סתם איתותים אסוציאטיביים לאריסטוקרטיה רקובה ונתינים הנמקים ברעב; זהו מיזם מתואם לעיצוב עמדות המוני באמצעות הנדסת רגשות גועל וזעם וליבוי יצר נקמנות.

הנזק העיקרי של ההסתה הרגשית הזו, בפרט כשהיא מוזרקת באוקטן גבוה כמו עכשיו, הוא הפגיעה בכושר החברתי לקיים דיון מושכל בעובדות. ארז תדמור ניסה לתרום כאן אתמול חומר גלם עובדתי והביא נתונים מספריים כדי להחזיר את ה"שערורייה" לפרופורציות שפויות. אני חושש שנתוניו ייפלו על יותר מדי אוזניים שנאטמו סופית לכל פיסת מידע שעלולה לערער על תפיסת עולם.

שטף הפרסומים הצהוב של הימים האחרונים מחזיר את הצבע ללחיים של שוחרי אסכולת "המחט התת־עורית" בלימודי תקשורת. קשה להימלט מהרושם שכלי תקשורת מרכזיים פועלים לעצב סדר יום מנטלי מובהק. כמה מרחב תמרון מחשבתי נשאר לצופה הטלוויזיה האומלל מול ילדים מתייפחים ומגישי חדשות מייבבים? וכשעיתונאים רציניים מתבלים פרשנויות בהבלים על "קיסרים" ו"גרגרנות", כבר מיותר להתווכח עם הטענה ש"הם קובעים לא רק על מה לחשוב, אלא גם כיצד לחשוב". זה אל"ף־בי"ת של עיתונות צהובה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר