כבר כמה חודשים שבכלי התקשורת אנחנו שומעים דיווחים על נתוני האבטלה במדינת ישראל. אף שהעובדות מוכיחות כי ביחס לשנים קודמות מספר המובטלים בירידה, מתלוות לדיווחים טענות על כך שהגעתם של העובדים הזרים לכאן גרמה לאיבוד אינספור מקומות עבודה לישראלים שבינינו. כשיוצאים אל השטח, מבינים שטענות לחוד ומציאות לחוד, ושאפשר לשנות את התמונה אם רק רוצים. בחודש שעבר, כאשר התקרבה תקופת החגים, שוחחתי את שיחת איחולי השנה הטובה עם זוג מכרים אהובים, בני יותר מ-80. הם סיפרו לי שכבר יותר משנה הם מתקשים מאוד למצוא עוזרת בית ישראלית, כזו שתעבוד בשבילם באופן חוקי ותרוויח לא פחות מ-50 שקלים לשעה. מדובר בעבודה של שבע שעות ביום, שלוש פעמים בשבוע, כולל מימון של כל התנאים הסוציאליים הדרושים בחוק. שימו לב - עבודה של שבע שעות כפול 50 שקלים לשעה, שלוש פעמים בשבוע. בחשבון פשוט מדובר במשכורת של 4,200 שקלים ברוטו לחודש לעבודה בהיקף של חצי משרה. שכר נאה לכל הדעות. במציאות שבה אבטלה היא אחת הבעיות הבוערות במדינה, הייתם מצפים שלא יעבור זמן רב ועל ההצעה יקפצו מחפשי עבודה רבים. אלא מה? עובדות ישראליות "צבריות" בודדות בלבד הגיעו אל זוג הקשישים החביבים, ולאחר שהבינו כי מדובר בניקיון בית גדול שבו דרים שני אנשים מבוגרים אמרו שזה יותר מדי בשבילן. לא מתאים להן לעבוד קשה כל כך. והנה עוד סיפור מהחיים: חברתי מנסה זה חודשים למצוא סייעת לגן פרטי שבבעלותה. אין ספק, העבודה בגן ילדים היא קשה ושוחקת, אבל מדובר בשלושה אנשי צוות על 17 ילדים (מתוכם חמישה תינוקות), כך שחלוקת העבודה הגיונית, והשכר עומד על 25 שקלים לשעה. אותה חברה מחפשת סייע/ת למשרה מלאה, אבל בכל פעם שמגיעה מועמדת לתפקיד ומבינה שבאמת צריך לעבוד ולא "סתם לעזור", היא עוזבת לאחר יום אחד. אגב, גם אני חיפשתי עובדת במשרה מלאה לעבודה במקום מדהים עם תנאים מצוינים, ורק לאחר חיפושים ממושכים מאוד נמצאה האחת שרוצה לעבוד. לא חסרות דוגמאות, והמסקנה ברורה, גם אם מעט בוטה ולא נעימה: אתם מדברים איתי על אבטלה במדינת ישראל? מספיק לבלבל את המוח. נכון, יש אזרחים שמחפשים עבודה צנועה כדי להתפרנס בכבוד ואפילו את זה לא מוצאים, וליבי עליהם ועל משפחותיהם. ויש גם המבוגרים יותר שכמהים לעבודה, ואנחנו, טיפשים שכמונו, מנפנפים אותם לכל הרוחות רק כי הם לא צעירים מספיק. גם איני מתכוונת לאותו חבר אישי קרוב, בן 50, שיעבוד בכל עבודה, ואותו אכבד בכל ליבי כי הוא זקוק לכסף ולא מעוניין לבקש דבר מאיש. הבעיה היא שהמדינה הזאת מאכלסת בתוכה אנשים רבים מדי שפשוט לא רוצים לעבוד. אני דווקא מדברת על הצעירים יותר, אלו שהעצלות והיוהרה הן ערך עליון בעבורם, אלו שמעולם לא חסרו דבר והעבודה היא תחביב בשבילם, ותו לא. חלק מהם היו אותם צעירים מפונקים שהפגינו לצידי במחאה החברתית כי חשבו שמדובר במסיבה מגניבה, ולא במאבק אמיתי לשינוי סדר היום. לו היינו משכילים לעשות הכל "בתוך הבית" ולא נוהגים על פי עקרון "מיקור החוץ" לעבודות שאנו רואים כ"עבודות שחורות", לא היינו זקוקים לעובדים הזרים ולשאר עושי טובות, משום שלא היה להם אינטרס להגיע לכאן לצורכי פרנסה. אבל כולנו רוצים לנהל משהו, ומה לעשות - בעבודה צריך לעבוד. אולי כדאי שנתחיל לנהל את עצמנו, איש איש בביתו, ונכניס את המילה "צניעות" ללקסיקון המשפחתי שלנו. כך, גם אם אותו מנהל שיווק לא מוצא עבודה במקצוע שלו מסיבות שונות, הוא לא יהסס לעבוד בתור איש שיווק, וכנ"ל לגבי איש ההיי-טק, שיכול להיות בעיתות מצוקה גם טכנאי מחשבים מעולה, אפילו שהוא כביכול "יורד במעמד". אחרי הכל - כל עבודה מכבדת את בעליה.
