מי בעד שקט בדרום?

בעת כתיבת שורות אלו אין לאף אחד מושג קלוש אם חילופי המהלומות בגבול עזה יסלימו או יירגעו לחלוטין, כשטפטוף הרקטות נמשך. האמת היא שנדמה שלאף אחד גם לא ממש אכפת. תושבי הדרום, כמו האזרחים הפלשתינים שמעבר לגדר, מעניינים את מקבלי ההחלטות עוד פחות מהשלג דאשתקד.

אין הוכחה ניצחת וחותכת יותר למוגבלותו של כוח הזרוע מאותם גלי הסלמה שעוברים על התושבים בגבול עזה משני צידי הגדר. גלי האש העולים ויורדים מלמדים שדבר לא נפתר בכוח, ואפילו לא בעוד יותר כוח.

בגבולות האחרים של המדינה הקטנה והיפה שלנו נשמר השקט מכוח הסכמים ואינטרסים. הסכמים גלויים או חשאיים ואינטרסים מוצהרים וסמויים. מדוע המצב בעזה אינו דומה? פשוט מאוד - משום שאין הסכם ואין אינטרס.

הסיבה שאין הסכם נעוצה בהחלטה שקיבלה ממשלת ישראל ב-2005 לסגת חד-צדדית מהרצועה. השלכותיו של המהלך היו ידועות לראש הממשלה דאז שרון. אף על פי שבודדים התריעו כי נסיגה ללא הסכם תחזק את חמאס, תותיר את הפצע פתוח ותקרע את החברה הפלשתינית, רוב הציבור תמך תמיכה נלהבת במהלך.

בשנים שחלפו מאז, המצור והסגר על עזה זכו ללגיטימציה רחבה משום שהפרופגנדה הישראלית היתממה וייבבה - הכיבוש הסתיים, מה עוד רוצים מאיתנו הפלשתינים צמאי הדם-

כדאי רק להזכיר את הקריאות של טובי אזרחינו, שהתגייסו למאבק למען שחרור החייל גלעד שליט: כיצד קראו להכביד את היד ולהקשות את המצור, לעצור את כספי המסים ולהדק עוד יותר את כניסת המוצרים הבסיסיים השייכים בדין לאזרחים הפלשתינים שאינם שותפים למאבק האלים.

האדישות יכולה לפרוץ מהאכפתניקים והקשובים ביותר. דווקא פעיל השלום הוותיק והמסור, ד"ר גרשון בסקין, הוא שהביא לפריצת הדרך שהובילה לשחרורו של גלעד שליט. טוב תמיד משא ומתן ממהלומות צבאיות, אולם בתנאי שרוצים להשיג התקדמות, וכפי שאנחנו נוכחים לדעת אין כנראה לאף אחד מהצדדים שאיפה להשיג התקדמות אמיתית, שתביא לפתרון בר קיימא.

האינטרס של ישראל להמשיך להעמיק את הכיבוש בדרך של הפרד ומשול לא השתנה. בגדה המדיניות הפוליטית והצבאית היא ניהול הכיבוש בדרכים המפחיתות את החיכוך, ואילו בעזה המדיניות היא שמירת האש וליבויה בעצימות נמוכה ובינונית לסירוגין.

כך משיגה ישראל חברה פלשתינית שסועה ומפוררת שלא מסוגלת לייצר התקוממות רבתי, ובו בזמן מנציחה את אזרחי ישראל כקורבנות תמיד. לא באופן שחלילה מסכן את סיכויי הממשלה המכהנת לנצח בבחירות המתקרבות, אבל מספיק כדי שהעולם יחליט להעניק לנו חופש פעולה ואיתו את הזכות להתחמש.

אין כמו התגוננות תמידית למען ביטחון המדינה. סדר היום המוכר נשאר מבוקר ובשליטה מלאה, והסכסוך משרת את השלטון משום שהוא אף פעם לא נדרש לסוגיות הליבה הדחופות שלו.

ותושבי הדרום? הם ימשיכו לשלם את המחיר הלא פשוט, וגם בקלפי, בינואר, הם יעמדו חסרי אונים. הרי מי יציע להם אלטרנטיבה למצב הקיים-