האמת שנתניהו היה יכול לסחוב עוד שנה. אם באמת היה רוצה, התקציב היה עובר, על גזירותיו וקיצוציו, וכולם היו נאלצים ליישר קו. לרגעים, לנתניהו היה נדמה שהוא עומד לצלוח את זה. שברגע שיטיל את כל כובד משקלו, גם המפלגה החברתית ביותר, אם יש כזו, תמצא את עצמה מרימה את היד בעד.
אם לא ש"ס, אז ח"כים בקדימה היו מתגייסים בשמחה. אבל בסוף העדיף לוותר. יש מחירים שלא שווה לשלם.
נתניהו דיבר במהלך הצהרתו אתמול לתקשורת על המהומות בעולם הערבי ועל הסערות הכלכליות, אבל ראשו היה בכלל במקום אחר - במהומות ובסערות במחנה המרכז-שמאל. המחנה שעשוי לסכן את כהונתו. מה שמתחולל שם הוא המניע להקדמת הבחירות. התקציב הוא רק סיפור משני.
נתניהו רואה איך בשנתיים האחרונות הולך הריק במחנה השני וגדל. כמו חור שחור שבולע כל מי שנקרה בדרכו. בתחילת הקדנציה עוד היתה ציפי לבני. אבל קדימה בראשותה הלכה אט אט ונעלמה. עד שלבני עצמה נבלעה לתוך הכלום ונמוגה.
מפלגת העבודה העמידה בראשה מנהיגה שגם בפנטזיות הכי מטורפות לא ראתה את עצמה ראש ממשלה. שאול מופז, מחליפה של לבני, החליט להניף כל כך הרבה דגלים עם בחירתו, עד שקרס תחתיו. יאיר לפיד רוצה להיות שר חינוך ואולמרט עדיין מבלה יותר בבתי משפט מאשר בסלון ביתו.
לנתניהו היה ברור שהכלום הזה לא יחזיק לאורך זמן. שמשהו בסוף יקרה. אז במקום להמתין בחשש כבד בחוסר מעש, החליט למשוך את השטיח מתחת לרגליהם. שכל העכברים ייצאו כבר עכשיו מהחורים. בגלל זה הוא מתעקש להקדים את הבחירות כמה שיותר מהר. הדבר האחרון שהוא רוצה זה לספק לרמון, ללבני, לדרעי ולחבריהם זמן להתארגן ולהתאפס.
הבחירות האלה יוצאות לדרך בלי סדר יום ברור. אחרי המחאה החברתית, הגל האנטי-חרדי ואיראן, לא ברור לאן כל זה הולך, אבל ברור לאן כל אחד ינסה למשוך. הליכוד, קדימה, עצמאות וליברמן לנושא הביטחוני-מדיני. העבודה, לפיד וש"ס לכלכלי-חברתי. הבחירות החלו. הסכינים כבר שלופות. אחרי החגים, ההצגה הטובה בעיר כבר פה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו