השמאל ועזה: תמימות או איוולת

מזעזע, אם כי לא מפתיע, לראות את היעילות העולמית - ועוד קודם בישראל - באימוץ את דפי המסרים של חמאס. הלקסיקון אומר הכל: מה שמתחיל ב"הפגנות", "התנגדות לא אלימה", "מפגינים", "מצור", מגיע אחרי שבועיים, בלי הרמות גבה רבות מדי, ל"הרג חפים מפשע", ומשם קצרה הדרך ל"מרחץ דמים" ולבסוף "טבח".

אפשר להבין את הפיתוי להיסחף: הנרטיב החמאסי הוא פשטני וקליט, יש בו דוד וגוליית, יש בו מרד לפריצת המצור, יש בו עם שוחר שלום הנאבק על חירותו. ויש בו את ישראל, הנהנתנית וההדוניסטית, שצוהלת את ירושלים והאירוויזיון, שקועה באופוריה רברבנית לאחר התקיפות בסוריה ומסרבת לראות את מנת הייסורים האיומה, שרק לפעילי זכויות אדם ולאנשי שמאל פרו־פלשתינים יש מספיק מקום בלב ובמצפון בשבילה. לא רק שהיא לא נקפה אצבע למנוע את ההרג, ישראל, היא גם לא מזדעזעת ממנו. אולי להפך.

"ישראל יורה בחפים מפשע", יטיף גרוסמן, ו"ככה לא מפזרים הפגנות", יסבירו לנו "שוברים שתיקה". קלישאות על קלישאות, ומאליה עולה השאלה, כמאמר השיר, תמימות היא או איוולת? משום שאלה שמקדמים בברכה את נרטיב ה"טבח" אינם רק כסילים הנוהים באמונה שלמה אחרי תעמולת חמאס; הם אינם רק אידיוטים שימושיים בשירות מלחמת התדמיות. בטיפשותם, אם לא גרוע מכך, הם מעניקים גיבוי מוסרי וסיוע הסברתי יקר ערך למשטר רצח סאדיסטי, שבאופן שיטתי, הרבה לפני "המצור" על עזה, משלח את בני עמו, צעירים ומבוגרים, ילדים ונשים, להתנפץ ולהתאבד על קיר הברזל הישראלי.

ודווקא בימים האלה, כשכל צייצן שמאל ממוצע שואל בנימת תוכחה מתפקעת מחשיבות עצמית: "איך תשפוט ההיסטוריה את העיסוק האובססיבי בנטע ברזילי במקום במרחץ הדמים בעזה?", הגיע הזמן לשאול בחזרה: איך ההיסטוריה תשפוט אתכם? ואיך ישפטו אתכם בניהם ונכדיהם של הפלשתינים האומללים בעזה, כשיבינו שבזמן שדיקטטורת העינויים החולנית הצעידה את הוריהם בשורות לעבר גבולה הריבוני של ישראל, כדי להשתמש בגוויותיהם כסחורה תקשורתית, אתם שיתפתם פעולה עם הרשע, נתתם יד להונאה? בתמימותכם הבנאלית הייתם לבורג, משמעותי וחיוני עד מאוד, במפעל ההרג הפשיסטי הקרוי "שלטון חמאס בעזה".

טעינו כשהתייחסנו אל הפטפטת הפסבדו־הומניסטית של גופים כמו בצלם או שוברים שתיקה, ואל הפלרטוט המלוכלך של כמה מובילי דעה בישראל עם הביטויים "טבח" או "מרחץ דמים", במונחים של "נזק הסברתי" או "הזדהות עם האויב".

אולי הגיע הזמן להסב את תשומת הלב לעסקה הסיבובית השטנית: ההישגים התעמולתיים של חמאס מעניקים לו לגיטימציה ואמפתיה, בזכותם ובחסותם הוא ממשיך לעשות את מה שהתרגל לעשות: לענות את בני עמו, להמריץ אותם להתאבד ולשלוח את ילדיו לגווע למען "תמונת ניצחון" מצמררת, שתככב באיזו מודעה של NGO פרו־פלשתיני. ובסופו של דבר, שיתוף פעולה עם מעגל הדמים הנפשע הזה הוא לא פחות ממתן סיוע לרצח של הילד הפלשתיני הבא. והסיוע הזה, ארהיב עוז לשַעֵר, קטלני לא פחות, אולי אף יותר, מקליעו של צלף צה"לי השומר על גבולנו.איתן אורקיבי