"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

סימן הזיהוי של השמאל הישראלי?

,עודכן

תיאור מדויק סיפק כאן דרור אידר אתמול למרירות המתלקחת בשדות השמאל בישראל, ומביאה אחדים, לאו דווקא מהשוליים הסהרוריים, לעקם חוטם מול פרצופה החוגג של ישראל ערב יום העצמאות. בפרפראזה על תזת "הימין הרדוד" של אורי משגב ב"הארץ", אפשר לומר שהולך ומתבסס כאן דגם של "שמאל אינפנטילי", וזה לא משנה שהכוכבים הנוכחיים שלו הם ראש שב"כ לשעבר או חתן פרס ישראל לתקשורת.

זה השמאל, דובון־לא־לא שכמותו, המציע להחשיך את המסך בזמן נאומו של נתניהו בטקס הדלקת המשואות, שמשתעשע ברעיון של "טקס כיבוי משואות" אלטרנטיבי, ושפעילים שלו ינסו מן הסתם לפלוש לרחבה עם סלוטייפ על הפה או דגל בישבן.

מדוע אינפנטיליות? כי אלה ג'סטות שהנוקט בהן, כמו ילד כעוס הרוקע ברגליו, סבור ברצינות שהן מקוריות, חתרניות ואפקטיביות. האמת הפשוטה היא שהן מופרכות וחסרות ערך. וכמו ילד, גם השמאל מגלה עד מהרה שהוא ניהל את התקף הזעם מול עצמו, בזמן שהציבור משך בכתפיו ומיהר לעיסוקיו.

תרגילי שחרור התסכולים האלה משקפים זרם מתרחב, שספק עד כמה השמאל - באגפיו הבוגרים יותר - עמד על הפוטנציאל ההרסני שלו. אפשר, בתור התחלה, למתוח קו בין המיני־קמפיין להחרמת טקס הדלקת המשואות לבין ה"מתבייש במדינה שלי";

בין הקריאות לסרבנות מבית היוצר של "בצלם", ועד היוזמות להחביא זרים בעליית הגג. נוסיף לזה את שטף מאמרי "הלכה המדינה" או המרוץ לביטוי הסלידה והגועל מחגיגות העצמאות.

המשותף לכולם הוא הדחף האובססיבי להודיע לכולנו: בתנאים הנוכחיים, לא יהי חלקנו עימכם. נדמה שהמניעים ברורים, גם אם לעיתים מוכחשים: אם זו לא ההנהגה שלנו, אז זה גם לא מאבק הריבונות שלנו, ולא המלחמה שלנו, ובטח לא חגיגת העצמאות שלנו.

חלקים הולכים וגדלים בציבור מזהים את מגמת ההתנתקות ההדרגתית והמחושבת של אגפים בשמאל מהקולקטיב הישראלי. נודה ביושר: הביטוי העממי לכך הוא סימונו של השמאל כ"בוגד", כ"איום אסטרטגי" או כ"גיס חמישי". אלה הבלים וולגריים, ואולי אף חמור מכך.

אבל הצטנפותו של השמאל בעמדת הקורבן לא יכולה לטשטש את רפלקס ההשתייכות־על־תנאי שטיפח, בפרט כשאיום תמידי של פרישה מצידו מרחף מעל הוויכוח האידיאולוגי.

זה מתבטא בהפניית עורף לדעת הקהל הישראלית, ובחרושת של הבאשת ריחה של ישראל בעולם. זה ממשיך בהזמנת התערבות בינלאומית בפוליטיקה המקומית, התרפסות בפני ממשלות זרות הנתפסות כעוינות את שלטון הימין בישראל - ולחלופין, ביזוי כל גורם בינלאומי המגלה אהדה לישראל.

זה צף ביחס לכל דילמה, כשמישהו בולט ולגיטימי מעלה ברצינות אפשרות של שבירת כלים: סירוב פקודה, הפרת חוק או ירידה מהארץ. זו כבר לא מרירות של מפסידים - זו אסטרטגיה של אדמה חרוכה.

בדיוק כנגד התופעה הזאת, ולא נגד השמאל בכללותו, מנהלים נתניהו והימין מאבק עיקש, ורק כלפיה הם "מסיתים". על השמאל לפשפש בכליו ולשאול ביושר: מתי וכיצד הנחנו לגידול הפרא האנטי־דמוקרטי הזה להפוך לסימן הזיהוי המייצג שלנו?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר