מה נשים רוצות?

מה נשים רוצות? מה הן צריכות? אולי להתחבר מעט יותר לילדה או לנערה שהיו בעברן. אין צורך להשיא לה עצות מפיהן של נשים בוגרות, כפי שעושה לאחרונה על המרקע קול הקורא להעצמה נשית. הפרספקטיבה הנשית המאוחרת עדיין לא פתרה בחכמה, בחמלה ובמוסריות את בעיות העולם כפי שקיווינו. אז אולי, נשים, הגיע הזמן להיזכר איך היינו פעם, מזמן.

בשבוע החולף זכתה חברת הכנסת שרן השכל במקום הראשון ב"מדד החירות" המדרג את חברי הכנסת לפי תרומתם לחקיקת חוקים המקדמים את ערכי חופש הפרט. השכל ידועה כמי שמרבה לומר "לא". אחרי אחד מאותם לאווים, אמרה השכל לאתר "מאקו", שאם התבגרות פוליטית משמעותה להיות צינית או פופוליסטית, היא מעדיפה להישאר צעירה. יש שיגידו, פשוט, ילדה.

הילדה שבנו היא דגם לאמת אישית. ספרות הילדים והנוער ידעה להציב דגם אב של ילדה או נערה בעלת תכונות כגון טמפרמנט, יושרה, הומור ומוסר גבוה בדמויותיהן האהובות של אן שירלי או בילבי. האחרונה למשל סברה שמקרה שבו ילדים זוללים תפוחים, לא צריך להיות נקודת מוצא רק לתרגול סוגיות כפל וחילוק בספר לימוד, אלא גם למציאת האמת ולבחינת שאלות מוסריות, כגון מי אשם בכאב הבטן שלהם.

חודש האישה הבינלאומי שחלף, סיפק הזדמנות לבחון, האם ובאיזו מידה התרחקנו מאידיאל המוסריות הנשית. נהרות של תיאוריות מגדר נשפכו על אודותיו. המציאות מוכיחה את מורכבותו. הטענה היא שנשים עלולות למעוד באזור האפור, שבו על שיקול הדעת להיות אוטונומי ועצמאי ולא הטרונומי - כלומר, כזה שמשועבד לסיבות חיצוניות ושאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות מוסר וצדק.

מדוע זה עלול לקרות? כי כפי שמודל המוסריות הנשית שהציבה תיאורטיקנית המגדר קרול גילגן, מלמד, נשים להבדיל מגברים לא מוּנָעות מעקרונות של צדק אלא מדאגה לאחר. לכן הן עלולות לתרגם את הדאגה הזו לרצון להגן בכל מחיר על המערכת שבה הן פועלות ומתקיימות, גם בגווני הביניים הפחות מחמיאים שלה.

הנקודה היא שככל שנשים הולכות ומתבגרות, רשת הקשרים הבינאישיים שהן טוות הולכת ומתרחבת, ועמה גם המחויבות שהן חשות כלפיה. כך שבהקשר לדברים עולה השאלה, האם אין זה עלול לחבל בעת הצורך ביכולתן להתבונן בה בעין ביקורתית או לבקר אותה.

די להיזכר כאן בתנועת ה־Me־Too בארה"ב, שמלבד רדיפתה המוצדקת אחר עברייני מין, עוררה בין היתר דילמות, כמו למשל האם יש להעמיד על עמוד הקלון במעין תגובה פבלובית או אחוות נשים, גם גבר שחיזר; או שיש קודם להוכיח את אשמתו, לפני שמגַנים את מי שסובר (וביניהם גם נשים) שבשם הצדק, יש למצות עמו תחילה הליכי משפט.

סופרות גדולות כמו אליס מונרו הקנדית וקלאריס ליספקטור הסופרת הברזילאית ממוצא יהודי, הציבו ביצירותיהן דיוקן של אמנית כילדה. אם סופרים גברים חזרו ביצירותיהם לילדותם, כדי לסגור מעגל, הרי שבעבור השתיים היא היוותה מעיין יצירה שגיבורותיו היו ילדות סקרניות, פיקחיות מדי, שמתוך עמדת הזרות שלהן ראו ועשו מה שאיש לא ראה או עשה.

אמת, צריך להתבגר בחיים. לגדול ולהתפתח. אך גם לא לשכוח מה היינו ומה רצינו פעם מזמן. לעשות את העולם טוב ומוסרי יותר. בשביל מי שצו המצפון והיושר מחייבים אותנו לסייע לו. ובמובנים רבים אותה תקווה מצויה באורח סמוי במילות השיר שכה נשים רבות אוהבות, כה רוצות במימושו, "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב".

אחרי הכול שאלת הטוב היא תמיד שאלה מוסרית, ושאלה של בחירה. ובואו נודה על האמת, אין ממש בחירה במה שהוא תועלתני, לי או לאחרים. גם לא כותבים עליו שירים.

הכותבת היא דוקטור לספרות