במה ראויה להצגות מוצ"ש

הנה הסערה־בכוס־אספרסו התורנית: פעילי מוצ"ש החליטו להקרין את סיסמאותיהם על הכותל המזרחי של "הבימה" בזמן הפגנתם השבועית. התיאטרון, כמוסד ציבורי, לא התלהב מהאג'נדה שהלבישו על קירותיו. המפגינים צווחים ש"הבימה היא שלנו", "הקיר הוא ציבורי", "לא ישתיקו אותנו". מנכ"לית התיאטרון מואשמת בהתקרנפות, בחבלה בדמוקרטיה ובהתרפסות בפני השררה.

סביר להניח שאם יתגלגל הדבר לפתחו של אחד מהיכלי הצדק, יימצא השופט שיצדד בזכות המפגינים לצבוע את "הבימה" בגוני מחאתם. "חופש הביטוי והמחאה גובר על זכות הציבור למוסדות ציבור נקיים מזיהוי פוליטי", ייקבע בפסיקה ההיסטורית, שתופיע בוודאי על כרזה טרנדית בהפגנה הבאה.

לפנינו אפיזודה חדשה־ישנה בהפגנות מוצ"ש, שמוביליהן, יש להודות, עקביים. כשהשורות מדוללות, כשההד הציבורי כבה וכשההשפעה על דעת הקהל מתבררת כזניחה – מביימים הסחת דעת. מתקרבים קצת יותר, חוצים גבול, מזמינים מעצר וחוטפים סנקציה. פתאום המחאה היא לא על שחיתות, אלא על הזכות להפגין בדמוקרטיה המתפוררת שלנו.

אפשר להבין מדוע ההצגה הזו, בניגוד לאלה המועלות מעברו השני של קיר התיאטרון, איננה זוכה להצלחה רבה הפעם. לא אמין הניסיון להזרים חמצן בריאותיה המתרוקנות של המחאה. לא אמין הניסיון לשוות לה אתוס לאומי, קונצנזואלי ועממי על חשבון המבנה האייקוני של תיאטרון הבימה. לא אמין קרב הבלימה על חופש הביטוי המתנהל כעת מול "הדורסנות הממסדית".

זה לא אמין כי אי אפשר להופיע בכל פאנל אפשרי בטלוויזיה, לקבל חיקוי ב"ארץ נהדרת", לזכות בכיסוי של ניידות שירות ואז להתבכיין על השתקה כי מוסד ציבורי, השייך לכולנו – לא רק למפגינים – סירב לדרישה הילדותית לגייס גם את התיאטרון הלאומי לקמפיין הלחץ על היועמ"ש.

ובכל זאת, לו הייתי אני במקומן של מנכ"לית התיאטרון או שרת התרבות – הייתי מאפשר את הקרנת הסיסמאות על הקיר. ראשית, כפי כבר שהוכח, למרות תהודתם ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת, מסרי המחאה אינם סוחפים את דעת הקהל, ואולי אף משיגים את ההפך. שנית, חבל להתקוטט. זה רק מגרה את התקשורת ומשרת את ראשי המחאה.

והכי חשוב: המיקום הזה, קיר התיאטרון הלאומי, הולם את המחאה, שנעשתה גם היא להצגה. הצגה ששחקנה הראשי מלהג על טוהר מידות אחרי שהיה בורג מפתח במכונת שחיתות. הצגה שמשתתפיה מאשימים את נתניהו בריסוק שלטון החוק אבל מנהלים מלחמת דה־לגיטימציה והתשה כנגד היועמ"ש והפרקליטות. הצגה שאוהדיה מטיחים במתנגדיהם שהם פרנואידים, אבל לא מתביישים לרמוז שרה"מ יבעיר את הגבול כדי לחמוק מחקירה. הצגה שכותביה לא בוחלים בדימויים אלימים, אבל מספרים שה"ביביסטים" הם אלה שמשאירים אדמה חרוכה.

לא נתפלא אם בסוף גם יתברר שמתוך "אלפי המפגינים", הרוב בכלל נקלעו לשם בטעות, בדרך מהחניה לאולם רובינא.