מירי רגב ו"פוקסטרוט": סרט מלחמה

עם כניסתה לתפקידה, הציפה השרה מירי רגב שתי אבחנות מדויקות ביחס לשדה התרבות בארץ: הוא נגוע במונוליטיות אידיאולוגית, ויש לו אחריות מסוימת לתדמיתה הבינלאומית של ישראל. צריך להיות נאיבי כדי להתכחש לכך שחלק הארי, אם לא הרוב המוחץ, של התוצרת התרבותית בישראל משקף תפיסת עולם המשתרעת מהמרכז שמאלה.

כנגד תפיסת העצמי של היוצרים, שמאמינים בכל ליבם שבלתי אפשרי להיות איש רוח בלי להיות שמאלני, מסבירה רגב את הכיתתיות המחשבתית בחסמים אידיאולוגיים ובהסללה רעיונית, דהיינו במסורת מושרשת של הדרה ודיכוי על רקע פוליטי, ואף אתני. ומכיוון שחלק כה נכבד מהתרבות הישראלית עוסק באובססיביות בסוגיית הליבה של הפולמוס הישראלי, כלומר הסכסוך הישראלי־פלשתיני ועתיד השטחים, מותר לשאול גם איזו השפעה למשל יש לסרט ישראלי, מהסוג שנעשה לסנסציית פסטיבלים ונרכש להפצה בינלאומית, על דימויה הבינלאומי של ישראל. נכונותה של רגב להתמודד עם השלכותיו הציבוריות של מצב עניינים זה, כמי שמופקדת על הקצאת מימון ציבורי ומחויבת לאינטרס של המדינה, היתה לא פחות מחלוצית.

מעציב אפוא לראות כיצד ממאבק לגיטימי על אופייה של התרבות, נגררת בהדרגה השרה רגב למלחמה קנטרנית, כמעט אובססיבית, כנגד מוסדות ויוצרי תרבות. התביעה להסרת הסרט "פוקסטרוט" מאירוע הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הישראלי בפריז היא פרק חדש בטלנובלה המתמשכת של יחסיה האומללים של השרה עם הבמאי שמוליק מעוז, שאת סרטו כלל לא ראתה.

מה פשר האובססיה הזו, ביחס לסרט שמבקרי הקולנוע ממילא חלוקים על מידת הביקורתיות שלו ביחס לצה"ל ולישראל? איך קורה ששרת תרבות, שאמורה לשמוח בשגשוגה ובהצלחתה הבינלאומית של תרבות ישראלית, צוהלת כשסרט ישראלי מאבד מועמדות לפרס האוסקר, או פועלת לצמצום חשיפתו בחו"ל? זהו אבסורד שחייב להיעצר, ולא רק משום שהוא בלתי אפקטיבי, ואולי אפילו מזיק להסברה הישראלית יותר מכל סרט אנטי־ישראלי.

זה צריך להיעצר מפני שמעוז הוא רק דוגמה לקו הסברתי שרגב אימצה ביחס לכלל השדה התרבותי, שיוצריו מסומנים כאויבי העם, שראשיו מתוארים כחורשי רעה, ושמוסדותיו מדומים למגדלי שן שבהם נרקמות קנוניות אנטי־ישראליות. תפיסה זו, מעבר להיותה מופרזת לחלוטין, שופכת את התינוק עם המים.

היא משכיחה את העובדה שאת עולם התרבות מאיישים נשות ואנשי יצירה מכל התחומים, חלקם בקדמת הבמה, רבים מהם פועלים מאחורי הקלעים; מקצתם זוכים בתקציבים, מרביתם פועלים באילוצים כספיים מחמירים. כולם, ללא קשר לדעותיהם, מתעקשים, ומצליחים, לייצר תרבות ישראלית תוססת, מקורית ואיכותית, לעיתים כנגד כל הסיכויים. סימונם המכליל והסטריאוטיפי כעוכרי ישראל הוא לא רק עוול אישי כלפי רבים מהם, אלא מלבה אווירה של ניכור ואנטגוניזם בתוך וסביב עולם התרבות.

חבל שרגב, שהחלה את כהונתה בהבטחה צודקת לשחרר את התרבות מלפיתת הגוורדיה הלבנה, תיזכר כמי שאימצה את שיטותיה הנפסדות, ובראשן צנזורה פוליטית וירידה לחיי היוצרים. מי אמר שבשביל לפתוח את השדה לקולות חדשים, צריך להרוג את הישנים?