ישראל צריכה לדרוש באו"ם את סגירת אונר"א

מחר, ב־31 לינואר, יתכנסו האיחוד האירופי ונורבגיה פעם נוספת ל״אספת החירום של קבוצת התורמים הבינלאומית לפלשתין״, שתתקיים בבריסל. שם, יחזור על עצמו דפוס הפעולה שבו המדינות העשירות בעולם תשפוכנה מאות מיליוני דולרים כמענה למשבר ברצועת עזה.

ממשלת ישראל, שתיוצג על ידי השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי, הביעה תמיכה בסיוע החירום, מתוך הכרה שקריסת הרצועה עלולה לגרור סבב לחימה נוסף. בעוד שהצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה האזרחית בעזה, כמו אספקת חשמל ומים ראויים לשתייה ברורים לכל, סבב סיוע נוסף לא יפתור את בעיות הליבה, בייחוד לאור ההתעלמות מתפקידו של החמאס במשבר. לכן, כדי למנוע את המשבר הבא, ואת זה שיבוא אחריו, נחוץ שינוי ממשי.

האינטרסים של ישראל מחייבים את השר הנגבי לעבור מתפקיד משקיף לפעיל מרכזי באירוע, ולדרוש תוכנית מסודרת לסגירת סוכנות אונר"א. עליו להציג חלופות משמעותיות לסטטוס קוו ההרסני שבו במשך 70 שנה, פלשתינים בעזה, סוריה, לבנון, וכו' עדיין מוגדרים כפליטים ממלחמת 48', וכתוצאה מכך מיליארדי דולרים של סיוע בינלאומי ממשיכים להזין את הנרטיב הפלשתיני של "זכות השיבה". תמיכתן הבלתי מסויגת של מערכת הביטחון וממשלות ישראל באונר"א גרמה הרבה נזק, והגיע הזמן לחשוב על מנגנוני סיוע יעילים יותר, ללא הקשרים לנרטיב הפלשתיני או לארגוני טרור. שכן, המחיר הפוליטי בהמשך שיתוף הפעולה עם אונר"א, גובר על כל השיקולים האחרים.

ארה״ב התחילה להבין זאת, כאשר השהתה 110 מיליון דולר מתקציבה לאונר"א עד ליישום רפורמה רצינית. למרות הגינוי מצד האו״ם למהלך האמריקני, כמו גם גינויים מצד המדינות התורמות, תעשיית הסיוע הבינלאומי וכמובן מהפלשתינים, הדיון בכישלונה של אונר"א הכרחי.

בתגובה למהלך של ארה״ב - ובמה שנראה כצעד פוליטי להפגנת ״סולידריות״ עם הפלשתינים - ממשלות הולנד, בלגיה ושבדיה הבטיחו להעניק מכספי משלם המיסים שלהן פיצוי על הסכום שהושהה על ידי ארה״ב. זה כמובן לא מה שיסייע לפלשתינים. לחלופין, ראוי להתחיל לגבש תכנית יסודית לפירוק אונר״א עם לוח זמנים של חמש שנים או פחות.

עם או בלי אונר"א, הדיונים בבריסל צריכים לכלול הקמת מנגנוני פיקוח שישימו סוף לניצול הסיוע המיועד לבתי חולים, בתי ספר ודיור, ובפועל משמש לבניית מנהרות טרור ותשתיות חמאס נוספות. במשך שנים, המדינות התורמות הסתמכו על ארגונים לא-ממשלתיים המדווחים מטעם עצמם ללא בקרה. יחד עם ישראל, על התורמים להטמיע את הכלים והטכנולוגיות שיבטיחו הערכה עצמאית ובלתי תלויה שתמנע הטיית הסיוע, שבסופו של דבר גוזלת מהאזרחים את צורכיהם הבסיסיים, ומציבה אותם חשופים ופגיעים בלב המלחמה הבאה.

בנוסף, העובדה שהחמאס עודנו מחזיק בגופות שני חיילים ישראלים כבר יותר משלוש שנים צריכה לעלות בכל דיון על סיוע בינלאומי. ממשלת ישראל צריכה להשתמש בכל מנוף השפעה אפשרי על המדינות התורמות כדי להשיב את החללים למשפחות גולדין ושאול, ולהזכיר לאותן מדינות את האחריות המוסרית להתנות את הסיוע בהחזרת הגופות.

ממשלת ישראל לא יכולה להרשות את המשכו של הסטטוס קוו הנוכחי. הכינוס בבריסל הוא רגע קריטי המאפשר פתח לשינוי המדיניות הכושלת המזרימה מאות מיליוני דולרים כדי לתחזק מערכת כושלת עוד יותר.

פרופ' שטיינברג הוא נשיא המכון לחקר ארגונים לא-ממשלתיים (NGO Monitor)