התקציבים נחתכים: אסור לוותר על ילדי הפנימיות

מתחת לרדאר מתנהל בחודשים האחרונים אחד המאבקים החשובים והמוצדקים בתולדות המדינה: המאבק על זכותם הפשוטה והבסיסית כל כך של ילדים ובני נוער, חסרי עורף משפחתי, לגדול כמו כל ילד בישראל.

כ־7,000 ילדים הוצאו מבתיהם בגלל מציאות טרגית ונסיבות חיים קשות. כפרי הנוער והפנימיות הם ביתם - בית חם, אוהב, יציב, מחבק ותומך. ואולם, נדמה כי כמעט בהיחבא, מקפלת מדינת הרווחה את דגל הסולידריות והמחויבות השלטונית וזונחת אט־אט חובה עקרונית, חברתית ומוסרית מן המעלה הראשונה. שנה אחר שנה פוחתת התמיכה של משרד הרווחה בפנימיות, שהיקף הוצאותיהן רק הולך וגובר. במצוקתן, נאלצים מפעיליהן לקושש תרומות ולאתר מקורות מימון שונים, תוך כדי צמצום עד למינימום של ההוצאות ושל השירותים הישירים לחניכים.

בגלל המצב הזה, חלק מן הפנימיות הללו כבר נסגרו. זעקות הכאב, האכזבה והמחאה השתברו על קירות אטומים. עולמם המעורער של נערות ונערים הגיע אל קו שבר, אבל שום דבר לא עזר. ממילא אף אחד לא מסתכל להם בעיניים, לא מבחין בתהומות העצב ולא שומע את הצעקה הדוממת של הילדים חסרי העורף המשפחתי. משרד הרווחה הוריד את הדגל אל תחתית התורן. בעקבותיהם, אנשי האוצר יגהצו אותו יפה ויקפלו במזוודת הרזרבות.

כל גופי המקצוע שבדקו לעומק את התקציב שמשרד הרווחה משקיע בילדים הגדירו את השקעת המדינה כתת-תקצוב. כמעט בכל סעיפי התשלום, מעבירה המדינה תשלום חלקי בלבד. למה? ככה. יישור שיניים, נסיעה לרופא בקופת החולים, חוגי העשרה, רכישת תרופות - וזו רשימה חלקית מאוד - על כל אלה צריך לפשוט יד אצל נדבנים ולבקש תרומות.

הסיפור לא התחיל היום: עמדו על כך והתריעו מרכז המחקר של הכנסת ומבקר המדינה. בית המשפט המחוזי הורה לרשויות הממונות לפרט עלויות ריאליות ולקיים מכרזים שקופים ובהירים, הארגונים החברתיים הרימו קול מחאה, אבל המדינה ממשיכה לגרור רגליים. כאילו להכעיס.

בצעד חסר תקדים וכמעט נואש, הגישו 40 פנימיות עתירה לבג"ץ נגד המשרד לשירותים חברתיים. גם אני, והארגון שבראשו אני עומדת, נמצאים באותה סירה. "אמונה" מפעילה, ובעיקר אחראית, לחייהם ולבריאותם הנפשית והפיזית של מאות ילדים ונערות בסיכון בחמישה מרכזים, הפותחים בפניהם אופק חדש של תקווה, ועושים זאת בהצלחה מוכחת. הבעיה היא שכולם יודעים שאת הילדים הללו לא נוציא אל הצמתים. לא נערער שוב את עולמם הפנימי. לא נשרוף איתם צמיגים ולא נשבש איתם את התנועה. האופציה הזאת, מסיבות של אחריותנו המקצועית, אינה צרובה בדנ"א שלנו, מפעילי הפנימיות הטיפוליות, השיקומיות והפוסט־אשפוזיות.

הילדים הללו צריכים להיות בצמרת סולם העדיפויות של חברה חפצת צדק ורודפת אורח מוסר, ולכן המחדל של משרדי הממשלה, ובראשם האוצר והמשרד לשירותים חברתיים, כל כך זועק לשמיים. פתרונות טובים יש, רצון טוב - חסר גם חסר. המחנך הדגול, איש הרוח יאנוש קורצ'אק, הותיר אחריו מורשת וצוואה; "מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים, וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים - מאה אנשים, אשר לא 'אי פעם', לא 'עדיין לא', לא 'מחר', אלא כבר... עכשיו... היום - אנשים הם." ולוואי שהשכלנו לדבוק בדרכו.

הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"