עליית הימין באוסטריה: על ישראל לחשב מסלול מחדש

רעמי צחוק הדהדו באחרונה בלשכת שגריר אוסטריה בישראל, מרטין ווייס. נפגשנו כדי לעמוד על משמעות הצטרפותה של "מפלגת החופש", מפלגת ימין קיצוני, לממשלה החדשה בווינה. מפלגה, ששורשיה האידיאולוגים נטועים בנאציזם, חולשת על משרדים חשובים בממשלתו של סבסטיאן קורץ, רה"מ בן ה-31. ישראל עמדה בפני דילמה מוסרית, פוליטית: כיצד להמשיך ביחסים מדיניים עם אוסטריה, כשאלה שורשיו הרעיוניים של מרכיב חשוב בממשלתה?

אבל על מה פרץ הצחוק בלשכת השגריר? כי נמצאה נוסחה מקורית, ישראלית, בתחום היחסים הדיפלומטיים: השגרירה בווינה, טליה לדור, לא תוחזר לירושלים "להתייעצויות"; היא תמשיך בשליחותה, אך בסייג אחד: היא תקיים קשרים עם משרדי הממשלה שהופקדו בידי שרי "מפלגת החופש", אבל נאסר עליה לקיים קשר עם השרים עצמם. כך, למשל, לא תוכל השגרירה להיפגש עם סגן רה"מ החדש, מנהיג "מפלגת החופש", הנס כריסטיאן שטראכה, שביקר פעמים אחדות בישראל, גם בהזמנת הליכוד.

ככל הידוע, מוסכם על השגרירה בווינה ועל שגריר אוסטריה בישראל, כי שטראכה עושה ועשה מאמצים כנים להתנער מהנימות האנטישמיות שאפיינו, ואולי מאפיינות, חלקים ממפלגתו. אבל ההסדר החדש שניכפה על השגרירה לדור הינו בבחינת "ללכת עם ולהרגיש בלי". אם תוזמן השגרירה לדור לאירוע בווינה בחסות שר מ"מפלגת החופש" היא לא תוכל להחליף עימו אפילו מילות נימוסין. ההסדר הזה מקובל גם על הקנצלר האוסטרי. כל אחד מהצדדים הבין בשתיקה: ישראל לא משעה את יחסיה עם ממשלת וינה, אך תנהג במעין "נדמה לי": איסור על מגעים ישירים עם שרי "מפלגת החופש". הבעת ההסתייגות תתורגם, אפוא, למעין "חרם למחצה".

באירופה מתחזקות מפלגות הימין-קיצוני על שום מדיניותן החותרת לבלום את זרם המהגרים הלא-חוקיים. ישנן מדינות שמפלגות אלה שותפות לשלטון ומכנה משותף להן: הן אוהדות את ישראל, אולי כדי לזכות בגושפנקא של הציבור היהודי וכדי להשכיח את יסודותיהן הרעיוניים. ח"כ יהודה גליק [ליכוד], שנפגש עם שטראכה, בוטח בכנות מאמציו לשרש נימות אנטישמיות משורות מפלגתו. גליק סבור שהחרם הלא-שלם שהוטל על שרים באוסטריה הוא משגה; לדעתו, רה"מ נכנע לעמדות מסורתיות של אנשי משרד החוץ, ולא האזין די הצורך לאלה המכירים מקרוב את "מפלגת החופש" האוסטרית שמנהיגה מבקש "להפוך דף".

לפני 17 שנים התחברה "מפלגת החופש" לממשלה בווינה, אבל אז עמד בראשה יורג היידר, אדוק בעמדות קיצוניות ביותר. נתניהו כינה את היידר "נציג הרוע". ישראל, במחאה, החזירה לירושלים את השגריר. האיחוד האירופי הטיל אז עיצומים על אוסטריה. הפעם, ירושלים הרשמית לא נוקטת לשון-גידופים כלפי אוסטריה, אלא כאמור "חצי-חרם". אך אין להתעלם מן המציאות המדינית: בהונגריה ובפולין נהנות מפלגות ימין-קיצוני מרוב מוחלט בבתי הנבחרים, ובמדינות אחרות הן שותפות לשלטון.

על קובעי המדיניות בישראל לגבש אסטרטגיה כלפי התופעה הנפוצה הזאת באירופה. "חצי חרם" והתעלמות ממגע ישיר עם שרים חשובים בווינה, אינם מתכון לעשייה מדינית מוצלחת ונבונה. יש לבחון את מפלגות הימין הקיצוני לפי מידת הכנות ועוצמת מאמצי מנהיגיהן להקיא מתוכן את היסודות האנטישמים.