ובא לציון גואל

כוחה של הצהרת טראמפ אינו בדקויותיה, אלא בעצם ההכרה בירושלים - שניתנה בלי לשלם מחיר מדיני, כפי שהורגלנו • חבל שבמעמד הזה הפרשנים מוכיחים: קטני האמונה בגאולה הם גדולי המאמינים בקטסטרופות

1 דָּפְקָה עַל הַדֶּלֶת שִׂמְחַת עֲנִיִּים. 

כִּי חִכָּה לָהּ הָאִישׁ עַד עֵת. 

וַתִּשָּׂא כִּנּוֹרֶיהָ שִׂמְחַת עֲנִיִּים, 

וַיִּשְׂמַח בָּהּ עָנִי־כְּמֵת. (אלתרמן, "שמחת עניים")

 

ואותם עניים שעד לא מזמן היו חשובים כמת מבחינה היסטורית, גילו יום אחד מתנה על סף ביתם: אלוהי ההיסטוריה זימן את מנהיג העולם החופשי להצהיר קבל עם ועולם, בכל רשתות התקשורת העולמיות, שהוא מכיר בכך שנפל דבר בתולדות העמים: אחרי מאות רבות של שנים בגלות, "יהודה השבויה" חזרה הביתה לציון, עיר דוד, וירושלים בירתה הרשמית. 

רומא של תקופתנו תיקנה את מזימתה של רומא ההיא, שביקשה לנתק בינינו לארץ חיינו וללב הפועם של עמנו. את יהודה וארץ ישראל הפכה רומא לפלשתינה, ואת ירושלים - לאיליה קפיטולינה. והנה, לפני 70 שנה היתה פלשתינה שוב ליהודה וישראל, וושינגטון - היא רומא של תקופתנו - היתה הראשונה להכיר בנו כאומה חיה במדינתה העצמאית, והכרה זו גררה גל הכרה מצד אומות העולם, שהנה עם ישראל חי והוא שב להיסטוריה. עכשיו, 70 שנה אחרי, היינו עדים לקפיצה נחשונית נוספת מצד אותה אומה, מנהיגת העולם החופשי, שבסיבובי הנסיבות ההיסטוריות היתה שוב הראשונה להכיר בליבו הפועם של עמנו, בירושלים כבירתנו. אם נמתין בסבלנות, גם אירופה תצטרך להודות בחוק ההיסטורי הקבוע של תקופתנו: שיבת היהודים לציון.

 

2 אבל חלק מהיהודים בציון מסרב להאמין. זר כי פקד את אולפני הטלוויזיה בזמן ההצהרה המזהירה של נשיא ארה"ב, היה מתרשם שזה עתה חרב ביתם הלאומי של היהודים והם עומדים לצאת לגלות. "מי בז ליום קטנות?" שאל הנביא זכריה בראשית ימי הבית השני את קטני האמונה, שזלזלו במחוות ובסמלים וירושלים נראתה להם עלובה. חכמינו בגלות בבל, כמעט אלף שנים אחרי, השליכו את שאלת זכריה על חורבנם ופירשו כך: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא?", לא אנשים פשוטים, לא ההמון, אלא העילית ("צדיקים"!) בזה ליום קטנות, ולכן בזבזה את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לה. מה גרם לה להתנהג כך? 

לחכמי בבל כבר היתה הפרספקטיבה ההיסטורית: "קַטְנוּת שהיתה בהן - שלא האמינו". "קטנות אמונה" מציין רש"י על המקום. קטנות אמונה היא הציניות כלפי כל התקדמות בשיבת ציון, היא זריעת הייאוש בכל מעשה המחזק את אחיזתנו בארץ חיינו - כי תראו אילו איומים משמיעים שכנינו, וזיכרו את הפרעות שחווינו והמלחמה הנוראה שעברנו, ולכן תגיע קטסטרופה נוראה עוד יותר. קטני האמונה בגאולה הם גדולי המאמינים בקטסטרופות. במקום שאחרים רואים את ירושלים, הם רואים את סדום וגורלה. 

אז מה לנו ולשמחה הגדולה, מה לנו ולסמלים המפילים עלינו אחריות שלא ביקשנו, ואיזה פחד - כל הזאבים מסביב לכבשה מאיימים להשתולל ולפגוע בשמחתה. ומול ההצהרה בוושינגטון נשמעה יללה ארוכה מסוף אולפני הטלוויזיה בשפלת ציון ועד לסופם: לא רוצים! שמענו את קולות הפרשנים מאיצים בנו: אל תשמחו, אין פה כלום זולת אסון גדול, והמשחית קרוב אלינו יותר, ולא מזמורי תודה אלא קינה ונהי, ולא נחמה בבניין ירושלים אלא בשורת הקץ ותכריכי מתים, לא עלינו. 

 

וַתֹּאמַר הַשִּׂמְחָה: לֹא, כִּי בָא מַשְׁחִיתְךָ, 

לֹא, כִּי בָא לְךָ יוֹם אַחֲרוֹן. 

לֹא פָקַדְתִּי בֵּיתְךָ, לֹא דָרַכְתִּי גִּתְּךָ, 

רַק אֵלֵךְ עִם נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן. 

3 קטנות אמונה היא להיכנס לדקדוקי עניות של ההצהרה ולספר בחמיצות שטראמפ לא התכוון לירושלים כולה, אלא רק לירושלים המערבית (לא נכון, הוא דיבר במפורש על ירושלים שהיתה "בירת היהודים בתקופות קדומות"), או פרשן אחר שבעיניים מובסות טען שלא שמענו נכון, ולמעשה טראמפ "החזיר לסדר היום את חלוקת ירושלים". לא ייאמן! ובכלל, "טראמפ לא אמר 'ירושלים המאוחדת', ולא אמר שהיא לא תחולק לעולם". אתם מבינים? אם טראמפ לא אימץ את המונחים הישראליים אחד לאחד, הרי זה "עשוי לעורר תקווה" ברשות הפלשתינית. נפתלי הרץ אימבר של הפלשתינים שלשום על המסך שלנו. 

כשציינו 100 שנים להצהרת בלפור, ניתחתי פה נקודות בהצהרה, שהיתה חלבית ומתונה יחסית לנוסח הראשוני שהביאו נציגי התנועה הציונית לממשלה הבריטית. גם אז היתה ידם של יהודים קטני אמונה במעל, והם פעלו בתוקף מול הממשלה הבריטית לבטל את ההצהרה, ולכל הפחות לעקר אותה מתוכן ממשי. אני משער שאותם פרשנים ששמענו שלשום, היו אומרים דברים דומים על הצהרת בלפור: אל תשמחו יהודים, כי אין פה כמעט שום דבר מעשי, ובכלל, יש תקווה לערביי האזור. בלשון אחד הפרשנים אתמול: "רוב העולם סבור שהצהרת טראמפ אינה סיבה למסיבה אלא לכעס ולדאגה"; אמר וחשף את סגור לבו. 

בפרספקטיבה של מאה שנה, אנחנו יודעים שהמשמעות ההיסטורית הרחבה היא שקבעה את המשך התהליך, ולא הניסוחים הבעייתיים והמכשולים שניצבו בדרך למימושה. הצהרת בלפור נתנה תוקף בינלאומי ("רישיון האומות") להפוך את עשרות המושבות שהקימו בארץ חלוצי העלייה הראשונה והשנייה ליישובים של מדינה שבדרך, ומאותו רגע הדברים היו תלויים בנו. 

גם הצהרת טראמפ כוחה אינו בדקויותיה ובמה שכן נאמר ולא נאמר, אלא בעצם ההכרה של המדינה החשובה בעולם בירושלים כבירת ישראל - הכרה שניתנה מבלי שהוכרחנו לשלם מחיר מדיני כפי שהורגלנו עד כה. שאר הפרטים ייעלמו בסבך ההיסטוריה ככל שנתרחק מנקודת הזמן הנוכחית.

 

4 והערה אחרונה. הפרשנויות עוסקות ב"דילים" ויחסי תן וקח פוליטיים ולחצים בינלאומיים ומקומיים. אני יודע באופן אישי על זווית נוספת בהצהרת טראמפ (שמעתי עליה מכמה מקורות מהימנים): טראמפ פירש את בחירתו לנשיא ארה"ב כהתערבות של ההשגחה העליונה בעקבות הבטחתו להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. הוא חזר על ההבטחה הזאת כמה פעמים במהלך הבחירות, בעודו מתקדם משלב המועמד הצבעוני, שאיש לא הביא בחשבון, עד לבחירתו לתפקיד מנהיג העולם החופשי. מבחינתו, הוא ראה את מקומו ההיסטורי בדומה לזה של הנשיא הארי טרומן, שהכיר בישראל על ערש לידתה. היהודים אז השוו אותו לכורש והצהרתו על שיבת ציון. "ההיסטוריה לא תזכור מה עשית פה או שם", אמרו לטראמפ דורשי טובתו, "אבל אם תקיים את הבטחתך ותכיר רשמית בירושלים כבירת מדינת היהודים, תיכנס להיסטוריה ככורש מודרני". השבוע הוא פרע את השטר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו