"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

העברית כתשובה להתבוללות

,עודכן

בשנות גלותנו היתה העברית "האש הקטנה" ששמרה את ח›מה של הלאומיות לבל תאבד. לעיתים, כשאני מספר לילדיי על היפהפייה הנרדמת, אני חושב על עמנו, שלאומיותו נרדמה דורות רבים והוא נזקק לנשיקת נסיך בשם בנימין זאב. הרצל לא יכול היה להעיר את היפהפייה לולא הבסיס העמוק של העברית, ששוקע באוצר הטקסטואלי העצום ביותר שאומה כלשהי העמידה אי פעם לצאצאיה.

מאז קום המדינה, הצטמצם כמעט לגמרי מקומה של העברית בתפוצות כשפה חיה או שפת תרבות. יהדות העולם הפילה את האחריות על כתפי המדינה היהודית. הבעיה היא שבהיעדר עברית - בדיבור, כטקסט דתי או כחומר קריאה - מסתכנים יהודי העולם והישראלים החיים ביניהם באובדן הקשר לעם היהודי ולארצו. חמור מכך: הם חשופים כמעט ללא הגנה לסכנת אובדן הזהות, המובילה להיעלמותם חלילה מהעם היהודי.

בשבוע שעבר נכחתי בוושינגטון בכנס ‭ IAC ‬של הקהילה הישראלית-אמריקנית. מאות אלפי הישראלים החיים בארה"ב התאגדו לשמור על עצמם וזהותם וקשריהם עם ישראל. אחד המושבים שבהם השתתפתי נקרא "יותר ממילים: כיצד השפה העברית מעצבת את הזהות היהודית", בהנחיית פרופ' ורדית רינגולד, מנהלת בית הספר לעברית במידלבורי קולג'. נכחו שם הרב דויד גדזלמן, מנכ"ל קרן שטיינהרדט לחיים יהודיים שמפעיל תוכניות ללימוד עברית בבתי ספר ובמחנות קיץ בארה"ב, ואתי דולגין, שהקימה את "גן גני" בשיקגו, המלמד רק בעברית מגיל שנה והלאה אפילו ילדים להורים שאינם דוברי עברית.

קשה להפריז בחשיבותן העצומה של התוכניות הללו להמשכיות הקיום היהודי. נכון שעדיף לראות את יהודי העולם חוזרים ארצה, אבל בינתיים צריך להכיר במצב החירום שנקלענו אליו. ישראלים אמריקנים רבים אינם מוכנים להשקיע את סכומי הכסף האגדיים הנדרשים בחינוך היהודי. חבר שיש לי בברוקלין משלם ‭ 25 ‬ אלף דולר לשנה לחינוך כל אחת מבנותיו! מעטים מוכנים לעמוס עליהם מעמסה כלכלית כה כבדה. התוצאה היא איבוד חלק ניכר מהדור הבא של הישראלים, ועוד לא הזכרנו את המיליונים מבין יהודי ארה"ב שאינם חברים בזרם דתי ולא קשורים למוסד יהודי או עברי. אסור לעמוד מנגד.

עקרון הערבות ההדדית גרם ליהודי העולם לתמוך בישראל בשעותיה הקשות, ורבים ממוסדות המדינה ואדמותיה נבנו ונקנו בכספיהם. עכשיו, כשישראל חזקה מבחינה כלכלית, הגיע תורנו לממש את ערבותנו כלפי יהדות העולם. ישראל יכולה להקים מערך חינוכי של מוסדות לימוד (וסבסוד לימודים) ישראליים בעולם היהודי - כמו סניפי חב"ד - שילמדו שפה ומורשת, ציונות ואהבת הארץ - והכל בעברית.

רבים מהישראלים והיהודים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לרשת החינוך הזאת, ששכר הלימוד בה יהיה שווה לכל כיס. ההשקעה תשתלם: הדור הבא של דוברי העברית ירצה יותר לבקר בארץ, ורבים יממשו את עבריותם ויהדותם ויעלו. אלה שלא, יחזקו את זהותם ויבטיחו שצאצאיהם ישובו הביתה. נפתלי בנט משמש כיום בשני הכובעים הנדרשים למשימה ההיסטורית הזאת: שר החינוך ושר התפוצות. אסור להתמהמה; בנפשנו הדבר.

כשאבותינו יצאו לגלות בית הראשון, מסר להם הנביא ירמיהו תוכנית פעולה שתבטיח את שיבתם: "הציבי לך ציוני, שימי לך תמרורים, שתי ליבך למסילה דרך הלכת - שבי בתולת ישראל, שבי על ערייך אלה". כך קרא במאה ה-‭11‬ את הפסוק רש"י: "עשי סימנים לדעת הדרך שהלכת בה מארץ ישראל לבבל, שתחזרי באותו דרך, כלומר כי ודאי תשובי משם". אתם מבינים? הנה גרסה עברית מלאת תקווה למעשייה על הנזל וגרטל (עמי ותמי). כזכור, האם החורגת מגלה את הילדים ליער והם מפזרים פירורי לחם כדי להיעזר בהם כסימנים בדרכם הביתה; הם לא מצליחים, כי חיות היער (והציפורים) אוכלות את הלחם. בסיפור הלאומי שלנו, העברית שימשה לעמנו סימן דרך יציב שחיות היער העולמי לא יכלו לו, בדרכה להשיבנו ארצה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

דרור אידר

בעל טור במגזין

כדאילהכיר