"הבטחת בלפור הנפשעת"

הצהרת בלפור, שניתנה ב־2 בנובמבר 1917, מתורגמת בערבית כ"הבטחת בלפור הנפשעת". מתוך כך מייחסת, בצדק, למשמעותו האופרטיבית של המסמך ההיסטורי במובנו היישומי כהבטחה לביצוע, ולא רק במובנו ההצהרתי.

מאה שנה חלפו מאז, אך הפלשתינים נלחמים עדיין לחיסול היהודים בארץ "מן השורש". עתה נערכים הפלשתינים להפגנות המוניות (גם של ערביי ישראל) במגמה לתבוע משפטית את ממשלת בריטניה להתנצל ולחזור בה מן "ההבטחה הנפשעת" ולפצות את הפלשתינים "כמו שהישראלים מקבלים מגרמניה" על השימוש באדמותיהם מאז נתן "מי שאין לו סמכות ובעלות (בריטניה) את אדמות פלשתין למי שאין לו זכות עליהן (היהודים)". כל היסטוריון אובייקטיבי יעיד שהאגדה על "פלשתין ההיסטורית" מצוצה מן האצבע. לא היה כאן ממשל פלשתיני, לא מטבע, לא ממסד, לא היסטוריה לאומית, לא דגל והמנון, לא גבול, לא בירה, לא עתיקות. הערבים שגרו כאן - מהגרי עבודה, עירונים ופלאחים, שבטים ופולשים כאחד - היו שייכים למחוז העות'מאני של סוריה ומעמדם האזרחי, הלאומי והתודעתי היה כשל כל נתין חסר זהות לאומית באימפריה העות'מאנית.

אכן, הבטחת בלפור, שניתנה על ידי ממשלת בריטניה בראשות לויד ג'ורג ובהסכמת מדינות הברית שלחמו לצידה כנגד האימפריה העות'מאנית, התעלמה מהפלשתינים, פשוט משום שלא היו כאלה אז. בתוקף ההבטחה ההיא הוקמו מדינות ערביות חדשות, עבר הירדן נגרע אחר כך מהבית הלאומי לטובת ירדן וגבולותיו הוצרו.

במקביל לשלילת זכות היהודים בארץ ההבטחה, יוצרים הפלשתינים - עם מומצא ללא אב ואם היסטוריים - תעודת לידה חדשה שלפיה הם צאצאי הכנענים או היבוסים, ישו היה פלשתיני, המקדש היהודי לא היה בירושלים אלא בסיני, מלכי ישראל היו מוסלמים ואילו היהודים כיום הם "ערב רב" שזעם האל עליו לנצח, צאצאי הכוזרים, אספסוף לא הומוגני (אתיופים ורוסים) שאינם זכאים למולדת אלא אולי לחיים בחסות האסלאם. בעוד הפלשתינים פועלים להפרכת הבטחות שניתנו ליהודים לפני מאה שנה ונאחזים בפסוקי קוראן כעדות להשמדת ישראל הצפויה, דחתה ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי את תביעותיהם הקנטרניות והודיעה שבריטניה מתגאה בהצהרת בלפור ולא תחזור בה.

הקמת המדינה אינה מבוססת על הצהרת בלפור אלא על זכותם ההיסטורית והדתית של בני ישראל באדמה הקדושה. מכיוון שההבטחה לבית לאומי ליהודים מעוגנת בשלוש הדתות המונותיאיסטיות, צריכים הפלשתינים הנלחמים בעובדות העבר להיערך לתבוע את נביאי ישראל, את ישו ובעיקר את אללה ונביאו מוחמד, שהבטיחו את הארץ הזו בירושה לבני ישראל ולא טרחו להזכיר ולו ברמז את הפלשתינים.