קטלוניה: על חבל דק

זהו השלב בעימות בספרד שבו הקולות השפויים, אלו המבקשים להימנע מגלישה לאלימות נוספת, נשמעים. סוף השבוע האחרון עמד בסימן קריאות לאחדות ספרד כפי שביטאה הפגנת הרבבות במדריד והמסר שיצא מההפגנות בקטלוניה לפתור את המשבר בהידברות, תוך שימוש במתווכים הן עדות ברורה לכך. ישנן שתי בעיות: האחת פוליטית טקטית והשנייה מדינית אסטרטגית.

נתחיל בראשונה: מריאנו ראחוי, משיקולים פוליטיים שלו (ואידיאולוגיה נוקשה) מסרב להידברות. הוא נקט מתחילת המשבר קו בלתי מתפשר שאינו מכיר בכל המהלכים העצמאיים של הקטלונים. לפי שעה הוא דבק בעמדתו הניצית. השיקולים הפוליטיים המורכבים הם מנת חלקו של נשיא קטלוניה, פוד'גימון. ניתן להעריך שהוא היה מעוניין לקדם את מהלך ההיפרדות מספרד לאלתר, אלא שלאור הלך הרוח של הקטלונים שרוצים הידברות (ולא שפיכות דמים) בשיקלול העובדה שרק 42 אחוזים מהמצביעים הלכו לקלפיות, גורמות לו להסס. את כינוס הפרלמנט הקטלוני שנועד למחר (שני) הוא כבר דחה. סביר שהפגנת הרבבות עם המטפחות הלבנות – המבקשות שלום ולא כניעה – מדירה גם היא שינה מעיניו.

הרושם הברור הוא ששני הצדדים מבקשים להימנע מאלימות נוספת. הנשיא הקטלוני מבין שפצועים נוספים, שלא לדבר על הרוגים, עלולים לגרום לא להרחבת הסדקים במחנה הקטלוני סביב שאלת ההיפרדות אלא לתבוע ממנו בעתיד מחיר אישי. ראחוי, חרף עמדותיו, אינו אטום למראות הקשים של הפצועים מהשבוע שעבר, כמו גם לגינויים מרחבי היבשת.

אבל גם אם כך, הבעיה השנייה הרבה יותר סבוכה: בהנחה שראחוי ופודג'ימון ירדו מהעץ והמשבר הנוכחי ייתם, הפערים האידיאולוגיים יישארו כמו שהם. המדינה הספרדית, בארבעה עשורים של דמוקרטיה, לא השכילה למצוא את המכנה המשותף ליצירת סולידריות לאומית בין מחוזותיה השונים. הקטלנים מעדיפים את סמליהם, נאמנים לשפתם וכמוהם גם הבאסקים. והם רוצים – לפחות לפי ההצבעה, ישות פוליטית עצמאית.

לכן, השאלה המרכזית ביום שאחרי העימות תהיה כיצד מחברים את כל המחוזות לא רק גיאוגרפית אלא גם זהותית. ההמנון הספרדי, למשל, הוא מנגינה ללא מילים מוסכמות (אמנם הודבקו למנגינה מילות המארש הגרנדירי, אך הן אינן חלק רשמי מההמנון). נדמה, כי די בכך להצביע על מורכבות האתגר המדיני-אסטרטגי: אם ההנהגה הלאומית (היא באמת לאומית?) אינה משכילה לאחד את אזרחי הארץ תחת אותם סמלים, כיצד יהפכו הקטלונים לחלק אינטגרלי מספרד.

בראייה קדימה למשבר הנוכחי בספרד ישנם מספר תסריטים: האחד, שני הצדדים מתקפלים והסדר המדיני-פוליטי נשאר. הקוטב השני הוא התבצרות בעמדות ומימוש מהלך ההיפרדות, שעלול להצית מחדש מחאה ואלימות בהיקפים רחבים. הצלחתה של קטלוניה, עשויה להיות מודל לחיקוי לא רק עבור מחוזות אחרים בספרד. היא עשויה להוות השראה עבור קבוצות אחרות באירופה ובמזרח התיכון, דוגמת הכורדים. תסריט הביניים הוא השלישי: שני הצדדים נכנסים למשא ומתן על הרחבת הזכויות הפוליטיות לקטלוניה בתמורה להישארותה חלק מהמדינה הספרדית. זהו ככל הנראה, התרחיש הסביר ביותר שבו שני המנהיגים יידרשו לוויתורים כואבים מבחינתם. אך אם האגו יגבר ולא תהיינה הסכמות, במחאה והאלימות ישובו.

הכותב הואמומחה למחאה ולאלימות פוליטית באוניברסיטת אריאל