חסרונם של השכל הישר והלב הפתוח

היעדרם של שרי הממשלה מטקס הזיכרון למלחמת יום הכיפורים לא יכול להיפתר רק בצמד המילים "סליחה, תקלה", משום שלא פרוצדורה היא שחסרה כאן, אלא שכל ישר ולב פתוח. לשכול שמור מקום מיוחד בחברה הישראלית. הסיבה כפולה: כבוד לאלה שנפלו, ותזכורת לאלה שנותרו. "במותם ציוו לנו את החיים" קושר בין שני אלה, המתים והחיים, כמצבה מתמדת לאלה שבזכותם אנחנו כאן - במדינה עצמאית, חזקה, משגשגת וחופשית.

עיקר השיח ביממה האחרונה עסק בחלקה הראשון של המשוואה: בכבוד למתים, בכך שהשרים שנעדרו השפילו את המשפחות ששילמו את המחיר הנורא מכל, ובנהלים שאמורים להבטיח שזה לא יקרה שוב. אבל דווקא חלקה השני חשוב יותר: בבתי העלמין הצבאיים, ועל פניהם של בני המשפחה השכולים, חרות מחיר המלחמה. שם, מתחת למצבות השיש הקרות, טמונות תוצאות החלטותיהם של שרים ומפקדים, ובמקרה של מלחמת יום הכיפורים - של מי שבשאננותם, או ברפיונם, היו שותפים למחדל שעלה במחיר כבד של 2,656 חללי צה"ל.

ממשלת ישראל מוסמכת על פי חוק להחליט על יציאה למלחמה. כל אחד מהשרים בה נושא באחריות קולקטיבית להחלטותיה. ארגון יד לבנים פנה לכל שרי הממשלה בבקשה שישתתפו בטקסים. כולם סירבו, בנימוק שהם "עסוקים". הדבר מעיד בוודאי על היעדר כבוד למתים, אבל גרוע מכך - על חוסר הבנת אחריותם באשר לחיים.

רק בשבוע שעבר פרסמה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דו"ח מטריד, שהצביע על פגמים מהותיים בפיקוח של הדרג המדיני על צה"ל ועל תוכניותיו. זה הצטרף להיעדרם של רוב שרי הקבינט מתרגילים משמעותיים שמקיים צה"ל, ולאדישות הקבועה שבה נתקלים גורמי ביטחון בכירים במגעים שלהם עם רבים משרי הממשלה. חלקם, ובהם כאלה שמרבים לדרוש במפגיע מבצעים גרנדיוזיים עם או בלי קשר לנעשה באזור, מגלים בורות מביכה בענייני ביטחון.

אחת הטענות הקבועות נגד צה"ל היא על דומיננטיות היתר שלו בתהליכי קבלת ההחלטות: שהוא חזק מדי, משפיע מדי, וכתוצאה מכך שמן ובזבזני מדי. חלק מהטענות האלה נכונות, אחרות פחות, אבל מקורן אחד - בוואקום שיצר הדרג המדיני בתהליך ארוך שנים, שהשורה התחתונה שלו היא בריחה מאחריות. ברגע שהשרים פועלים בהובלת צה"ל, ולא מנחים את צה"ל, הם בעצם אומרים: צה"ל אחראי.

בהמשך ישיר לכך נמצאת אי ההגעה לאזכרות לחללי המלחמות, שהרי בלוגיקה של השרים, המתים אינם נמצאים באחריותם אלא עניינו של מישהו אחר. לכן ההיתלות ב"נוהל" היא לא יותר מהיתממות. עבור רוב השרים (לא כולם, רובם) זה לא מספיק חשוב. מבחינתם, ימי זיכרון ומשפחות שכולות הם לא יותר ממטרד; מטרד שאפשר לדבר אליו בגסות בכנסת, להתעלם מפניותיו, לזלזל בכאבו.

טוב עשה ראש הממשלה שהודה, והבטיח לתקן. טוב יותר היה עושה לו היה מורה לכל שריו להתייצב בהר הרצל ביום שישי הקרוב, 6 באוקטובר, יום פתיחת המלחמה ההיא, להרכין ראש ולבקש סליחה; מאלה שנפלו ונשכחו, ובעיקר מאלה שנותרו כאן וחייבים לדעת שבממשלת ישראל יושבים אנשים עם ראש ולב, שעסוקים בשמירה אמיתית וכנה על קדושת החיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו